אודות בנק ישראל

אודות הבנק

בנק ישראל הוא הבנק המרכזי של מדינת ישראל. הבנק נוסד בדצמבר 1954, ומקום מושבו בירושלים - בקריית בן גוריון, בקרבת משכן הכנסת, בית המשפט העליון ומשרדי הממשלה. סניף נוסף של הבנק פועל בתל אביב (ברחוב לילינבלום). שלוחה של הפיקוח על הבנקים, המופקדת על ביקורת התאגידים הבנקאיים, ממוקמת אף היא בתל אביב (ברחוב יבנה).

הבנק הוא עצמאי, ויעדיו ודרכי פעילותו נקבעו בחוק בנק ישראל משנת 2010. מטרותיו הן שמירה על יציבות המחירים, תמיכה במטרות אחרות של המדיניות הכלכלית של הממשלה; ובמיוחד צמיחה, תעסוקה וצמצום פערים חברתיים, (בתנאי שלדעת הוועדה לא תהיה בכך פגיעה בהשגת יציבות המחירים לאורך זמן); תמיכה ביציבות המערכת הפיננסית.

בנק ישראל עושה להגברת המודעות לפעילותו ולתחומי אחריותו בקרב הציבור - באמצעות פרסומים שונים, הודעות לעיתונות ועוד. כן פועל בבניין הבנק בתל אביב (ברחוב לילינבלום) מרכז מבקרים, ובו מוצגת תערוכה המתארת את התפתחות הכסף והנפקתו, והתפקידים העיקריים של הבנק מוסברים באמצעות סרטים, הרצאות ומשחקים.

עוד

במארס 2010 התקבל בכנסת חוק חדש לבנק ישראל, שנכנס לתוקפו ביוני 2010. חוק בנק ישראל קובע שהיעד העיקרי של הבנק המרכזי הוא שמירה על יציבות המחירים. מכוח חוק זה נקבעת עצמאותו של בנק ישראל, בקביעת הכלים להגשמת מטרותיו ודרך הפעלתם. המדיניות המוניטרית וההחלטות על הפעולות הנדרשות לשם השגת יעדי הבנק נקבעות על ידי ועדה מוניטרית, בראשות הנגיד. הוקמו מנגנונים לבקרה ציבורית ופנימית, כדי להבטיח שעצמאות הבנק המרכזי תלווה באחריות דיווחית (accountability) ושקיפות כלפי הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והציבור. כמו כן הוקמה מועצה מנהלית, שתפקידה לפקח על התנהלות הבנק, לדון בתכנית העבודה השנתית ולאשר את הדוחות הכספיים של הבנק.

135,256

המזומן במחזור (במיליוני ש"ח, 10.2024)

216,074

יתרות מט"ח (במיליוני דולר, 10.2024)

תפקידי הבנק

נגידי בנק ישראל לדורותיהם ושנות כהונתם

המבנה הארגוני

אמיר ירון

מדצמבר 2018
קרנית פלוג

2013-2018
סטנלי פישר

2005-2013
דוד קליין

2000-2005
יעקב פרנקל

1991 - 2000
מיכאל ברונו

1986 - 1991
משה מנדלבאום

1982 - 1986
ארנון גפני

1976 - 1981
משה זנבר

1971 - 1976
דוד הורוביץ

1954 - 1971

ההיסטוריה של בנק ישראל

ההיסטוריה של בנק ישראל שלובה בהיסטוריה של המדינה. מייד לאחר קום המדינה נדונה במשרד האוצר שאלת הקמתו של בנק מרכזי, או, כפי שכינוהו אז - הבנק הממלכתי. בלחץ המאורעות נדחה הדבר, אך עם זאת נדרש פתרון מיידי לבעיית הנפקת המטבע של המדינה הצעירה. לפיכך נחקקה "פקודת שטרי בנק, תש"ח - 1948". הפקודה הסדירה את הסמכות להנפיק שטרי כסף באמנה בין הממשלה ו"בנק אנגלו-פלשתינה" - לימים "בנק לאומי לישראל". מכוח האמנה הוקמה ב"בנק אנגלו פלשתינה" מחלקה מיוחדת, "מחלקת ההוצאה", שתפקידה היה להנפיק שטרי כסף ("שטרי בנק" בלשון אותם ימים). בד בבד עם מחלקת ההוצאה הקים "בנק אנגלו-פלשתינה" מחלקה מיוחדת לניהול מילוות המדינה.

עם כניסתה של "פקודת שטרי בנק" לתוקף וחתימת ה"אמנה" הוחל בהחלפת שטרי הכסף של "מועצת המטבע של ארץ ישראל" באלה של "בנק אנגלו-פלשתינה", ופעולה זו נסתיימה בסוף אוקטובר 1948. הנושאים האחרים שעליהם מופקד בדרך כלל בנק מרכזי - המדיניות המוניטארית, פיקוח על הבנקים ועוד - היו באותה עת באחריותו של משרד האוצר.

במארס 1951 מינה שר האוצר דאז, אליעזר קפלן, את ה"וועדה לענייני הקמת בנק ממלכתי", בראשותו, והיא הגישה את המלצותיה בספטמבר 1952. אלה היו המלצות כלליות בשני תחומים - ארגונו של הבנק ומערכת היחסים בינו לבין הממשלה. ההמלצות שימשו בסיס לעבודת ההכנה של חוק בנק ישראל, שרוכזה בידי המנהל הכללי הראשון של משרד האוצר ולימים נגידו של הבנק, דוד הורוביץ. סוגיות מרכזיות בהכנת החוק היו הגדרת מערכת היחסים בין הבנק המרכזי לבין הממשלה וכינון עצמאותו של הבנק.

עוד