תקציר
הפיקדונות במסגרת תכניות החיסכון המאושרות של מערכת הבנקאות הינם כיום אחד הנכסים הפיננסיים העיקריים של הציבור. תכניות אלה נועדו לגייס חסכונות בשוק הכספים ולהעבירם ברובם למסגרת תקציב הפיתוח של הממשלה או למטרות שהממשלה מעוניינת לעודד. העברה זו נעשית על-ידי רכישת ניירות ערך מאושרים ומתן הלוואות במסגרת האשראי המוכוון, ורק 15 אחוזים מהכספים המגוייסים עומדים לשימוש חופשי של הבנקים. תכניות החיסכון הופיעו לראשונה בשנת 1955 , ומאז נמצאים הסכומים המופקדים במסגרתן בתהליך גידול מתמיד, אם כי קצב הצמיחה השתנה במשך הזמן. לאחר שנות ההתבססות הראשונות, עמד קצב הגידול, החל משנת 1960 עד 1966 , על כ20 אחוזים לשנה. קצב זה הוחש בשנים 1964 ו1965, אבל בסוף שנת 1966 עמדה עדיין יתרת הסכומים המופקדים במסגרת זו על פחות מ250 מיליון ל"י (ראה לוח 1). החל מראשית 1967 חלה החשה ניכרת בקצב הגידול של תוכניות החיסכון ותוך שלוש שנים עברה יתרת הסכומים המופקדים במסגרת זו את הסכום של מיליארד ל"י. מטרת עבודה זו היא לתאר בקצרה את התפתחותן של תכניות החיסכון, להסביר את הגורמים להתפתחות זו ולעמוד על קווי האופי המאפיינים תוכניות אלה. העבודה מתבססת בחלקה על נתונים שוטפים מתוך הדיווחים למפקח על הבנקים בבנק ישראל ולרשות החיסכון במשרד האוצר. לבדיקת התנהגותם של החוסכים במסגרת זו נערך מידגם מיוחד של חוסכים בשלושת הבנקים הגדולים.
למאמר המלא על תכניות החיסכון המאושרות מ- 1955 עד 1969 כקובץ PDF