תקציר
בעבודה זו מוצג מודל מוניטרי, המתאר את קשרי הגומלין שבין הרשויות המוניטריות מצד אחד, לבין מערכת הבנקאות והסקטור הריאלי, מצד שני. המודל ממקד את תשומת הלב לתהליך היקבעות שערי הריבית הבנקאיים, ורואה בהם משתנה מוניטרי מרכזי. דגש מיוחד מושם כאן על הדרך, שבה משפיעה המדיניות המוניטרית (הפעולות בשוק איגרות החוב והוראות הנזילות) על שערי הריבית הבנקאיים, ועל הנטייה להשקיע בנכסי ייצור פיסיים. הנחות המודל נבחרו כך, שיתאים לתנאי המשק הישראלי.
הממצאים העיקריים, העולים מן המודל, הם:
א. בתנאי המשק הישראלי, האינדיקטור הטוב ביותר לתנאים המוניטריים הוא התפתחות שערי הריבית, והוא עשוי לצייר תמונה חדה מזו, המתקבלת מהתפתחות
האגרגטים המוניטריים המקובלים, כגון כמות אמצעי התשלום, בסיס הכסף והיקף האשראי.
ב. העלאת שערי הריבית על איגרות חוב ממשלתיות והחמרת הוראות הנזילות, מאפשרות לרשויות המוניטריות ליצור "דחקות מוניטרית" גם במשק, שבו אינה
שוררת תחרות מושלמת בענף הבנקאות.
ג. מן המודל מתברר (על סמך הנחות סבירות למדי לגבי הפרמטרים) כי המדיניות המוניטרית מביאה לצמצום ההשקעות בנכסי ייצור, ובכך להחלשת לחצי הביקוש במשק.
ד. ניתן להשתמש במודל לשם אמידת ממדי הקיצוב באשראי, ובכך למנוע הטיות, הנוצרות עקב ספסיפיקציה לא נכונה של שערי הריבית במשוואות התנהגות שונות.