תקציר
בחינת מטרותיה של המדיניות הכלכלית בישראל, ומדיניות עידוד היצוא בכלל זה, ושיטות הוצאתה אל הפועל חייבת להיעשות על רקע של כמה תהליכים שאפיינו את צמיחתו של המשק. הישראלי החל ב1948 האוכלוסייה שהגיעה לפחות מ900 אלף בשנת 1948 הוכפלה תוך 7 שנים ושולשה עד סוף 1966 . גידול זה חייב, מצד אחד, השקעות בקנה מידה גדול, כדי להבטיח קליטה יצרנית של תוספת אוכלוסייה, ומצד שני, הביא להגדלת הביקוש לצריכה. לחץ הביקוש שנוצר בנסיבות אלה היה גדול בהרבה מן ההיצע המקומי וכתוצאה מכך נזקק המשק ליבוא הון מן החוץ והתהוו בו לחצים אינפלציוניים שהתבטאו בעליית רמת המחירים. לרשות ישראל עמדו מקורות יבוא הון מסוגים ומסדר גודל שאינם שכיחים, אך בכל זאת היה על המדינה לחתור לצמצום הפער בחשבון השוטף של מאזן התשלומים שלה. על ממדי הבעיה יכולים ללמד כמה מנתוני סחר החוץ בשנותיה הראשונות של המדינה. בין 1949 ל1953 הגיע היבוא ל360 מיליון דולר בממוצע שנתי, בעוד שהיצוא היה 70 מיליון דולר לשנה בלבד. בחמש השנים שלאחר מכן היה היצוא גבוה, בממוצע שנתי, ב165 אחוזים מאשר בתקופה הראשונה, בעוד שהיבוא גדל ב35 אחוזים בלבד, אולם בסכומים מוחלטים המשיך הגירעון בחשבון השוטף לגדול. צמצום הפער מחייב איפוא הרחבה בקצב מהיר מאוד של היצוא, ומכאן הצורך במתן סיוע לתעשיות היצוא.