תקציר:
מאמר זה מציג מודל מקרו-כלכלי למשק קטן ופתוח בעל משטר של שער חליפין נייד, שבו המדיניות המוניטרית מתבססת על כלל תגובה בנוסח כלל טיילור, ובטווח הקצר התוצר נקבע על פי הביקושים. השתמשנו במודל זה כמסגרת עיונית לאמידת מודל רבעוני של המשק הישראלי בשנים 2002-1990.
מצאנו עדות להחלקת שיעור הריבית ולשברים מבניים בערוצי התמסורת המוניטרית ובקביעת הריבית המוניטרית. שברים אלה, המבדילים בין שלושה משטרי מדיניות שונים, קשורים להתגברות שנאת הסיכון של מעצבי המדיניות המוניטרית ביחס לעלייה באינפלציה ולמעבר ההדרגתי אל משטר של שער חליפין נייד. הסימולציות הדינמיות שביצענו מראות שהידוק המדיניות המוניטרית הביא במשך השנים לירידת האינפלציה במחיר של הגדלת פער התוצר. מפונקציות תגובה על זעזועים, שבהן השווינו בין שלושת המשטרים, עולה בבירור, כי יכולתו של בנק ישראל להשפיע על המחירים בטווח הקצר התחזקה אחרי 1997 ולוותה בתנודתיות גבוהה יותר של שיעור הריבית הנומינלית. לאחר 1997 גברו גם תנודות האינפלציה הבו-זמנית, בעקבות זעזועים בשער החליפין הנומינלי ובפער התוצר; התפתחות זו נבעה משילוב של שלושה גורמים: רתיעתו הגוברת של בנק ישראל מחריגה כלפי מעלה של האינפלציה מיעדה, התחזקות רגישותו הבו-זמנית של שער החליפין לשינויים בריבית וקיצור הפיגור בהשפעת הריבית על האינפלציה במונחי מדד המחירים לצרכן. בטווח הארוך קטנה תנודתיות האינפלציה אחרי 1997, בעקבות האגרסיביות הגוברת בתגובת המדיניות המוניטרית על לחצים אינפלציוניים. מצאנו עוד, כי השינויים במשטר המדיניות ב-1997 יכולים להסביר את התגברות התנודתיות של התוצר בעקבות זעזועים בריבית הנומינלית.