מאמר זה בוחן את הקשר שבין שינויים בשכר הרופאים בבתי החולים בשנים 1974 עד 1990 לבין יחסי העבודה המשובשים ברפואה הציבורית, השיבושים הגיעו לשיא בשביתת רופאי בתי החולים, שפרצה בראשית מארס 1983 ונמשכה כמעט ארבעה חודשים. הואיל ובתקופה שלפני השביתה עלה השכר ריאלי הממוצע של הרופאים עלייה מהירה, וכן גם שכרם יחסית לשכר במשלחי יד אחרים הרי הטענות בדבר ''שחיקת שכר" אינן יכולות להסביר את פרוץ השביתה ואת חריפותה.
המחקר שלנו מצביע על שלוש עובדות עיקריות, היכולות להסביר את פרוץ השביתה ואת יחסי העבודה המשובשים, שנמשכו גם לאחר סיומה:
א. קיימים פערי שכר גדולים בין רופאים בכירים לזוטרים, וכתוצאה מהם תמורה סבירה לרופא במשך כל חיי העבודה שלו מותנית בהתקדמותו לצמרת. פערים אלה גדלו מאוד בעשור שלפני השביתה, כתוצאה מכוחם המוסדי של הרופאים הבכירים במו"מ על השכר.
ב. סיכויים להגיע לצמרת ולשהות בה נראו לרופאים צעירים ולרופאים בדרגות הביניים כסבירים עד סוף שנות השבעים, כל עוד התרחבה מערכת בתי חולים בקצב מהיר ביותר. מראשית שנות השמונים, משנפסק הגידול המהיר, קטנו סיכוייהם של הרופאים להגיע לצמרת.
ג. המבנה ההיררכי הנוקשה לא איפשר התרחבות ''מלאכותית'' של הצמרת, באותה מידה שבה התרחבו הצמרות במשלחי יד אקדמיים אחרים בשירות הציבורי, גם כאשר המערכת כולה מפסיקה לגדול.
השביתה הגדולה ב1983 הונהגה בידי הרופאים הצעירים, והביאה לצמצום זמני של הפערים, אולם מעמדם של הרופאים הבכירים לא עורער, ופערי השכר שבו והתרחבו. קצב ההתרחבות של מערכת בתי החולים נשאר איטי ביותר, וסיכויי הקידום שקטנו המשיכו להתסיס את יחסי העבודה גם לאחר השביתה ועד היום.
למאמר המלא