ינואר 2005 צבי זוסמן ודן זכאי פערי שכר בשירות הציבורי בישראל בשנות התשעים - מדיניות או זחילה? בשנים 1996-1992 עלה השכר למשרת שכיר בשירותים הציבוריים בשיעור ריאלי של כ-20 אחוזים – תוצאת הסכמי שכר חריגים וזחילת שכר בעקבותיהם. כתוצאה מכך גדל מאוד פער השכר בין בכירים לזוטרים: השכר הריאלי בחמישון העליון של העובדים עלה ב-33 אחוזים, בעוד שהשכר בחמישון התחתון עלה ב-18 אחוזים, ולפיכך גדל הפער בין חמישונים אלו ב-14 אחוזים. פער השכר גדל למרות המדיניות המוצהרת של ההסתדרות ושל הממשלה לשמור על הפערים ששררו ערב העלאות השכר: עדכון טבלאות השכר בהסכמי השכר כשלעצמו היה מצמצם את פערי השכר בשירות הציבורי בשיעור של 15 אחוזים. התרחבות הפערים נבעה בעיקר משני מנגנונים של זחילת שכר – קידום מואץ בדרגות ותוספות שכר אישיות. מנגנון הקידום המואץ בדרגות תרם להרחבת פער השכר ב-11 אחוזים, משום שבצמרת שיעור עליות השכר הנובע מקידום היה גבוה יותר ושיעור העובדים שהועלו בדרגה היה גבוה יותר. תוספות השכר האישיות (למשל בגין רכב) עלו בתקופת האינפלציה המהירה משיעור של 20 אחוזים מהשכר הממוצע ליותר מ-60 אחוזים. בתקופה הנדונה ירד משקלן בשכר, ומאחר שהירידה הייתה תלולה יותר אצל בעלי שכר נמוך, היא פעלה להרחבת פערי השכר ב-22 אחוזים. בעלי השכלה אקדמית, המתרכזים בחמישון העליון, נהנו יותר ממנגנוני הזחילה, ותיגמולם הרב יחסית תרם כשליש מסך הגידול של פער השכר. להגדלת הפער פעלו גם העלייה בתיגמול הרב של עובדים בכירים במשרדי ממשלה "מועדפים" ובחברות ממשלתיות ותאגידים ציבוריים, גידול מספרם של המצטרפים לשירות בתקופה זו, מרביתם לחמישון התחתון, וקביעת שכר נמוך יותר לנכנסים. יעקב לביא ונתן זוסמן היקבעות השכר הריאלי בטווח הארוך ושינויי השכר בטווח הקצר - ישראל, 1968 עד 1998 המחקר בשלמותו, כקובץ PDF בעבודה זו אנו בוחנים את היקבעות השכר הריאלי במגזר העסקי של ישראל בטווח הארוך ובטווח הקצר בשנים 1968 עד 1998. (תקופת האמידה של משוואות השכר לטווח הארוך גם הוארכה עד סוף שנת 2003, כדי לבחון את יציבות המקדמים.) תקופה זו משמשת מעבדה מקרו-כלכלית ייחודית בעושרה, כי בה התחוללו במשק הישראלי תהפוכות רבות: מעבר מהיפר-אינפלציה לאינפלציה נמוכה, ליברליזציה של המשק, ירידת כוחו של איגוד העובדים הגדול בישראל, גל עלייה המונית, כניסת עובדים זרים וצמיחה כלכלית המונעת על ידי ענפי הטכנולוגיה העילית. אנו מיישמים מסגרת ניאו-קלסית פשוטה, שבה השכר הריאלי בטווח הארוך נקבע בהתאם לפריון העבודה, דבר המאפשר דיכוטומיה ברורה בין הטווח הארוך לטווח הקצר. משוואת השכר לטווח הארוך נאמדה בעזרת שיטת הקו-אינטגרציה. המשוואות הדינמיות של השכר הריאלי בטווח הקצר מקושרות אל הטווח הארוך באמצעות גורם תיקון הטעות (error correction term). תוצאות מחקרנו נוגעות לסוגיות חשובות בניתוח המקרו-כלכלי של שוק העבודה: כנגד תיאוריות רבות, המתבססות על תחרות לא-משוכללת בשוק והתערבויות מוסדיות, אנו מספקים תמיכה אמפירית לגישה שהציגו Blanchard and Katz (1997): התברר לנו כי אין להפריך את המסגרת הניאו-קלסית הפשוטה, שכן נמצא קשר קואינטגרטיבי בין השכר הריאלי לפריון העבודה עם גמישות יחידתית בקירוב. בטווח הקצר אנו מגלים, מצד אחד, חשיבות עולה של כוחות השוק ועדויות לחוזי שכר נומינליים עם ציפיות רציונליות, כך שהשכר הריאלי מושפע רק מהאינפלציה הלא-צפויה. מן הצד האחר, נמצא כי דמי האבטלה ושכר המינימום הגדילו במשך הזמן את קשיחות השכר הריאלי. השפעתה של קשיחות זו, בטווח הקצר, אולי חזקה אף מהשפעת ירידת כוחה של ההסתדרות. רפי מלניק הצצה ללשכת הנגיד: המקרה של ישראל המחקר בשלמותו, כקובץ PDF
מאמר זה מנתח את הכללים שנקט בנק ישראל בקביעת שיעורי הריבית מאמצע שנת 1993 ועד סוף שנת 2001 - עד להשגתה של יציבות מחירים יחסית. גישתנו מבוססת על מסגרת הניתוח שפותחה בעקבות עבודתו רבת ההשפעה של Taylor (1993). אנו משווים בין שלושה סוגים של כללי מדיניות: הסוג הקלאסי, של טיילור, הסוג של שוויון שיעורי הריבית (interest rate parity) והסוג של שיעורי הריבית הריאלית המקומית. על השאלה אם אפשר להסביר את תוואי שיעורי הריבית בישראל בכלל מדיניות מוגדר היטב אנו משיבים בחיוב, ומסיקים שבנק ישראל הפעיל כלל נוקשה (strict), שפניו לעתיד (foreward looking); זאת תוך החלקה (smoothing), המבוססת על שיקולים של שוויון שיעורי הריבית, לרבות תגובות חזקות על זעזועים בשער החליפין. המקרה של ישראל הוא דוגמה טובה להצלחתה של מדיניות מוניטרית נוקשה והדוקה ביותר בהפחתת האינפלציה; זאת אף על פי שבתום התקופה הנחקרת תהליך הדיסאינפלציה לא הושלם, שכן הריבית לא חזרה לרמה יציבה המתיישבת עם אינפלציה נמוכה ועם ריבית ריאלית נמוכה. נעם זוסמן ודמיטרי רומנוב אושר העממים: שביעות רצונם של ישראלים מחייהם אושר נחשב בעיני רבים למטרה המרכזית בחייו של אדם, ולפיכך גם כלכלנים מגלים עניין רב בתחום. בשנת 2002 ערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לראשונה, סקר חברתי המאפשר להתחקות אחר הגורמים המשפיעים על אושרם של הישראלים. הסקר מגלה כי 83 אחוזים מהישראלים הבוגרים שבעי רצון מחייהם, בדומה לממצאים במדינות מתקדמות אחרות. להכנסת משק הבית השפעה חיובית מועטה על שביעות הרצון מהחיים, ולדוגמה המחיר ההדוני של מצב בריאותי תקין דומה להכנסה המשפחתית החודשית. האושר של הפרטים תלוי לא רק בהכנסתם המוחלטת אלא גם בהכנסתם יחסית לקבוצות אחרות: ככל שהכנסת משק הבית גבוהה יותר מזו של משק בית דומה (מבחינת הלאום, קבוצת הגיל וההשכלה) הוא יותר שבע רצון מחייו; דירוג כלכלי-חברתי שפיר של משק הבית לעומת משקי בית אחרים במקום מגוריו תורם לאושרו. אבטלה וחשש מאובדן מקום העבודה, המקנן בלב כחמישית מהמועסקים, הם גורמי מפתח בהסבר הפגיעה באושר. כשמביאים בחשבון, מחד גיסא, את אובדן ההכנסה של המובטל, ומאידך, את תוספת הפנאי הכפוי העומד לרשותו, מתברר כי העלויות העקיפות הלא-כספיות של האבטלה הן כרבע מסך עלות האבטלה במונחי אושר. ממצא זה סותר טענה רווחת שהאבטלה היא בעיקרה רצונית. מהסקר החברתי ניתן ללמוד שבממוצע העובדים שעות ממושכות היו מעדיפים לצמצם את היקף משרתם לו ניתן הדבר לשיקול דעתם, שכן המחיר ההדוני של הפנאי שנגזל מהם עולה על תוספת ההכנסה. לבסוף, שביעות הרצון מהמצב הכלכלי בהווה תורמת לשיפור הציפיות לעתיד הכלכלי. המצב הכלכלי של משק הבית והפרט נתפס כנתון לשינויים גדולים מאלו של שביעות הרצון הכללית. אשר בלס וסיגל ריבון מה קובע את הרכב החוב של חברה - בדיקה אמפירית, ישראל, 2000-1993 אנו בוחנים את הרכב החוב של חברות תעשייתיות בעזרת מאגר ייחודי של נתוני מיקרו, ומוצאים כי חלקו של החוב הנקוב במט"ח מתוך כלל החוב תלוי במחירו היחסי ובהרכב המטבעות של ההכנסות וההוצאות במאזן החברה. ובפרט, שיעורו של החוב במט"ח גדל יחד עם עליית ההכנסות מיצוא. עדות זו לתחלופה בין חוב במטבע מקומי לחוב במט"ח מראה שהתמסורת של המדיניות המוניטרית היא חלקית בלבד. נמצא כי הרכב המטבעות של החוב במט"ח המוחזק בידי החברות הלך והתגוון בשנות המדגם, תוך ירידה בשיעור החוב הדולרי. עוד מתברר כי הרכב המטבעות של החוב במט"ח מושפע מן הפעילות הריאלית ומשיקולים פיננסיים. |
סקר בנק ישראל מספר 77
סקר בנק ישראל מספר 77
10/01/2005