תקציר:
בין אמצע שנות השבעים לשנת 1992 עלה במהירות, במגזר הציבורי, אחוז המועסקים שקודמו בדרגה בכל שנה. זאת בתגובה על רמתה הגבוהה של האינפלציה עד 1985, שצפוי היה כי תשחק האוד את עלויות השכר הנומינלי אשר נקבעו בהסכמי השכר הקיבוציים. במקביל להאטה בקצב האינפלציה אחרי 1985 ירד גם קצב הקידום, אך נותר גבוה מזה ששרר לפני האינפלציה.
במאמר זה מוצג ניסיון למדוד את הקידום הלא-מעוות, שהוגדר כקידום שאינו משנה את המבנה ההיררכי בארגון ואת עלות העבודה בו. מהמדידה מתקבל כי חלק נכבד מן הקידום המעוות התבצע במשך שנות האינפלציה הגבוהה, אך נמשל לאחר הפעלת מדיניות הייצוב, וירד רק בשנות התשעים. כן, נחקרה השאלה עד כמה עלו בדרגה, מהר יותר מהאחרים, אותם עובדים שנמצאו "ראויים" לכך; אלה הוגדרו הן על פי כישוריהם בתחילת תקופת העסקתם, והן על פי הישגים ב"מסלול קידום מהיר" במהלך התקופה. זאת על רקע השיעור העודף של קידום בדרגות, שממנו נהנו כמעט הכל.
מתברר כי גם כישורים בתחילתה של תקופת ההעסקה וגם היסטוריה של קידום מהיר ("אצני קידום") השפיעה על הקידום בדרגה (כפי שעולה גם ממחקרים אחרים).
עם כל זאת, ההסבר הנמוך של המשתנים האמורים להשפיע על הקידום בתקופה הנסקרת עשוי ללמד שהקידום ההמוני הושפע גם מגורמים מקריים או שרירותיים, הן בתקופת האינפלציה המהירה והן אחריה. כן נמצאה השפעה מובהקת, אף כי קטנה, של קצב ההתקדמות של פרט על שכרו הריאלי.
המחקר בשלמותו כקובץ PDF