תקציר:
מאמר זה מנתח את הכללים שנקט בנק ישראל בקביעת שיעורי הריבית מאמצע שנת 1993 ועד סוף שנת 2001 - עד להשגתה של יציבות מחירים יחסית. גישתנו מבוססת על מסגרת הניתוח שפותחה בעקבות עבודתו רבת ההשפעה של Taylor (1993). אנו משווים בין שלושה סוגים של כללי מדיניות: הסוג הקלאסי, של טיילור, הסוג של שוויון שיעורי הריבית (interest rate parity) והסוג של שיעורי הריבית הריאלית המקומית. על השאלה אם אפשר להסביר את תוואי שיעורי הריבית בישראל בכלל מדיניות מוגדר היטב אנו משיבים בחיוב, ומסיקים שבנק ישראל הפעיל כלל נוקשה (strict), שפניו לעתיד (foreward looking); זאת תוך החלקה (smoothing), המבוססת על שיקולים של שוויון שיעורי הריבית, לרבות תגובות חזקות על זעזועים בשער החליפין. המקרה של ישראל הוא דוגמה טובה להצלחתה של מדיניות מוניטרית נוקשה והדוקה ביותר בהפחתת האינפלציה; זאת אף על פי שבתום התקופה הנחקרת תהליך הדיסאינפלציה לא הושלם, שכן הריבית לא חזרה לרמה יציבה המתיישבת עם אינפלציה נמוכה ועם ריבית ריאלית נמוכה.

המחקר בשלמותו, כקובץ PDF​