תקציר:
מחקר אמפירי זה התרכז בשלושה מדדים של אי-שוויון בהכנסות:
- אי-שוויון בהכנסה ברוטו בין משקי בית (בלי תיקון בגין גודלם) שראשיהם מועסקים, בתקופה 1965-1999.
- אי-שוויון בהכנסה הכלכלית (דהיינו, בלי הטבות רווחה) בין כל משקי הבית (לאחר תיקון בגין גודלם) בתקופה 1979-1999.
- אי-שוויון בהכנסה ברוטו בין משקי הבית (כולל תיקון בגין גודלם) בתקופה 1979-1999.
ואולם, הואיל והמדדים השני והשלישי מתייחסים לתקופות קצרות יחסית- יש לראות את התוצאות לגביהם כטנטטיביות גרידא.
לגבי מדד אי-השוויון הראשון התגלו שני משתנים הן כבעלי חשיבות להסבר שינויים בו והן כעמידים ביותר בפני שינויים במיפרט (ספציפיקציה). המשתנים של המודל: שיעור האינפלציה, המגביר את אי השוויון, אך רק בקצבי אינפלציה גבוהים במיוחד, ושיעורי הילודה באוכלוסייה היהודית, המצמצם את אי-השוויון. משתנים אחרים, שנראו חשובים, אך התגלו כעמידים פחות לשינויים בספציפיקציות של המודל, היו שיעור הילודה בקרב ערבים ובני מיעוטים אחרים ומספר העובדים הזרים, ששניהם מגדילים את אי-השוויון. תוצאה מעניינת וחשובה היא, שלא נמצאה כל עדות לכך שקצבאות הביטוח הלאומי מצמצמות אץ אי-השוויון.
במדד אי-השוויון השני נמצאו שלושה משתנים חשובים להסבר השינויים בו, ואף כעמידים בפני שינויים בספציפיקציות של המודל: שיעור האינפלציה, המגביר את אי-השוויון, אך רק בקצבי אינפלציה גבוהים, שיעור האבטלה, המגדיל את אי-השוויון, וגודלו הממוצע של משק הבית, המגדיל גם הוא את אי-השוויון.