תקציר:
המודל לתמחור נכסי הון (CAPM) גורס כי הקשר בין תוחלת התשואה של נכס לסיכון הכרוך בהשקעה בו אמור להיות ליניארי בעל שיפוע חיובי, וגורם הסיכון המסביר הוא הסיכון השיטתי, הנמדד על ידי β. ואולם, (1992 להלן FF), Fama and French, ובעקבותיהם אחרים ברחבי העולם, הדגימו כי גודל הפירמה והיחס בין שווי הונה העצמי בספרים לשוויה בשוק (B/M) תורמים תרומה משמעותית להסבר תשואת המניה, ואף הופכים את β ללא-רלוונטית. עבודה זו היא, למיטב ידיעתנו, הראשונה המיישמת את הפרוצדורה של FF בישראל, וזאת באמצעות מדגם של המניות הכלולות במדד תל אביב 100 בשנים 1993 עד 2004. התוצאה המרכזית היא שגם בישראל גודל החברה והיחס B/M תורמים תרומה משמעותית להסבר התשואות, אלא שבניגוד לממצאים מחו"ל, גורם הסיכון β נותר מובהק. ממצא זה מלמד, ככל הנראה, על סיכון שיטתי (סיכוני שער החליפין, סיכונים פוליטיים וכיו"ב) גבוה יחסית של הפירמה הממוצעת בישראל. לממצאים אלה השלכה מעשית חשובה, שכן משקיע יכול, לדוגמה, לנקוט אסטרטגיית השקעה שלפיה הוא ירכוש תיקי מניות של פירמות קטנות, ימכור בחסר תיקי מניות של פירמות גדולות, וכך ייהנה מתשואה עודפת שאינה קשורה לסיכון. מסקנה זו מצריכה בירור של הגורמים הרלוונטיים להיווצרות תשואותיהם של נכסים פיננסיים, ועל כן מעמידה בספק את הגדרת β כגורם הסיכון היחיד בשוק.