אנליסטים ממליצים לעיתים לרכוש מניות של חברות שבהן מחזיק המתווך הפיננסי המעסיק אותם (להלן אנליסטים בעלי החזקה: equity stakes). מצב זה כמובן טומן בחובו פוטנציאל לניגוד עניינים, ולכן מקשה על מתן המלצה אובייקטיבית. האם השוק מזהה פוטנציאל זה לניגוד עניינים ומגיב עליו? האם הפוטנציאל אכן מתממש? במחקר זה אנו ממשיכים את עבודתם של Michaely and Womack (1999), שבחנו לגבי ארה"ב את הפוטנציאל לניגודי העניינים של אנליסטים הממליצים על חברות שבהן בנק ההשקעות המעסיק אותם היה החתם בהנפקה, ומרחיבים את הבדיקה לניגודי עניינים במקרים שבהם בנק השקעות המליץ על חברה שהוא קשור עמה בקשרי בעלות. לצורך המחקר אנו עושים שימוש במאגר מידע ייחודי, המכיל 1,000 המלצות שניתנו בשנים 1999 עד 2001 על מניות הנסחרות בבורסת תל אביב, מהן 15 אחוזים על מניות שהוחזקו על ידי המתווך הפיננסי המעסיק את האנליסט.
הממצאים העיקריים המתקבלים במחקר הם כי אנליסטים בעלי החזקה, בניגוד לאנליסטים עצמאיים, ממליצים לרכוש את המניה בעיתוי שבו הדבר דרוש ביותר לשם הגנה על האינטרס של המתווך הפיננסי המעסיק אותם, כלומר כשביצועי המניה יורדים. ואולם, השוק אינו מזהה את הפוטנציאל לניגוד עניינים, ומתייחס באותו אופן להמלצות של אנליסטים בעלי החזקה ולאלה של אנליסטים עצמאיים (אין עדויות ל-discount) בשבוע סביב ההמלצה. בחינת התשואה במשך מחצית השנה לאחר ההמלצות מעלה כי משקיעים שקנו מניות על פי המלצות של אנליסטים בעלי החזקה השיגו בדיעבד תשואה נמוכה משמעותית מזו שיכלו להשיג אילו פעלו על פי המלצות של אנליסטים עצמאיים. ניתוח תגובת השוק על המלצות לפי תקופות מעלה כי ניגודי העניינים האלה התממשו בתקופת הגיאות בשוק ההון, ואילו לאחר התפוצצות הבועה, במהלך שנת 2001, השתנתה תגובת השוק על ההמלצות: המשקיעים עשו discount להמלצות של אנליסטים בעלי החזקות.