תקציר:
עליית הכמות המבוקשת של יתרות ריאליות, עקב הירידה בשיעור האינפלציה, היא גורם מייצב בעת נקיטת מדיניות אנטי אינפלציונית. זאת בייחוד אם שיעורי עליית המחירים הגיעו לממדים ניכרים כמו בישראל ובארצות דרום אמריקה. בשיעורי אינפלציה כה גבוהים, ייתכן ששיווי משקל בשוק הכסף יתקיים בנקודה, שבה גמישות הביקוש ליתרות ריאליות גדולה מיחידתית. במצב זה הורדה בשיעור עליית המחירים מגדילה את היתרות הריאליות בשיעור העולה על ירידת האינפלציה, וכך גדל הפדיון שהממשלה מקבלת ממס אינפלציה. בניגוד לצפוי, מראה בדיקת היתרות הריאליות בתקופה של דיס אינפלציה, כי אלו אינן חוזרות לרמה שקדמה לתחילת ההאצה האינפלציונית. יש המסבירים תופעה זו בחוסר אמון של הציבור בכוחן של הרשויות להתמודד עם האינפלציה יחס המגביר את הפיגור בהתאמת הציפיות. קשה לקבל הסבר זה, אם האינפלציה מוסיפה ויורדת, ונשארת ברמתה החדשה במשך תקופה ארוכה (כפי שקרה בצ'ילה): במצב כזה אין זה סביר, שהציבור לא יתאים את ציפיותיו.
למאמר המלא על אי-הרברסיביליות של הקשרים בין האינפלציה ליתרות הריאליות של אמצעי התשלום