תקציר
בשנים 1992-96 עלה השכר בשירות הציבורי בשיעור ריאלי של כ-20 אחוזים, בהסכמי שכר חריגים בגובהם ודרך זחילת שכר שבאה בעקבותיהם. היבט חשוב של עליות שכר אלה הוא גידול ניכר בפער השכר בין בכירים לזוטרים. השכר הריאלי בחמישון העליון של העובדים עלה ב-33 אחוזים, בעוד שהשכר בחמישון התחתון עלה ב-18 אחוזים. כתוצאה מכך, גדל הפער בין חמישונים אלו ב-14 אחוזים.
הגידול בפער השכר נוצר למרות המדיניות המוצהרת של ההסתדרות ושל הממשלה לשמור על הפערים שהיו קיימים ערב העלאות השכר: עידכון טבלאות השכר בהסכמי השכר כשלעצמו היה מצמצם את פערי השכר בשירות הציבורי בשיעור של 15 אחוזים.
הרחבת הפערים נגרמה בעיקר ע"י שני מנגנונים חשובים של זחילת שכר:
האחד, קידום מואץ של עובדים בדרגות, שפעל להרחבת פער השכר בשיעור של 11 אחוזים, הן משום שהעלייה בשכר כתוצאה מקידום היא בשיעור גדול יותר בצמרת והן משום ששיעור העובדים שהועלה בדרגה היה גבוה יותר בצמרת.
מנגנון שני שפעל להרחבת פערי השכר היו תוספות השכר האישיות (כגון תוספות בגין רכב, וכו\') שעלו בתקופת האינפלציה המהירה מ-20 ליותר מ-60 אחוזים מהשכר הממוצע. בתקופה בשיעור הנדונה כאן הייתה ירידה במשקלן בשכר, שהייתה יותר גדולה אצל בעלי שכר נמוך, והיא השפיעה להרחבת פערי השכר בשיעור של 22 אחוזים.
בעלי השכלה אקדמאית ובמידה מסויימת גם סמי-אקדמאית, המתרכזים בחמישון העליון, נהנו יותר ממנגנוני הזחילה, והתיגמול הרב יחסית שלהם תרם כשליש מסך הגידול בפער השכר. גם העלייה בתיגמול הרב של עובדים בכירים במשרדי ממשלה "מועדפים" ובחברות ממשלתיות ותאגידים ציבוריים פעלה להגדלת הפער.
למחקר המלא בנושא: פערי שכר בשירות הציבורי בישראל בשנות התשעים כקובץ PDF