החוזים האישיים לעובדים מקצועיים במינהל הציבורי נועדו לשמר עובדים מצטיינים כדי שלא יעזבו את מקום העבודה, בזכות השכר הגבוה יותר, ובד בבד מאפשרים גמישות ניהולית גבוהה יותר, בגלל מתכונת ההעסקה הגמישה יותר.
נמצא כי ההסתברות של עובד שקיבל חוזה אישי להישאר במקום העבודה למשך שנתיים לאחר קבלת החוזה גבוהה יותר מזו של עובד דומה שלא קיבל חוזה אישי, אולם ההסתברות להישאר יותר מאשר שנתיים נמוכה יותר אצל עובדים שקיבלו חוזה אישי.
בהיבט של שימור עובדים מצטיינים ניתן לומר כי החוזה האישי יעיל לתקופה של שנתיים בלבד.
חוזים אישיים המיועדים לעובדים במקצועות אקדמיים במינהל הציבורי בישראל קיימים משנת 1997. חוזים אלה מאפשרים מתכונת העסקה גמישה, יחסית להסכם הקיבוצי הנהוג במינהל הציבורי, בתמורה לשכר גבוה יותר מזה המשולם על פי הסכם קיבוצי. כלי זה נועד לשימור עובדים מצטיינים ובד בבד מאפשר גמישות ניהולית גבוהה יותר.
מחקר שנערך על ידי נועם מיכלסון מחטיבת המחקר בבנק ישראל בוחן את השפעת חוזים אישיים אלה על משך השירות של עובדים להם ניתנו חוזים אישיים בשנים 2001-2000. המחקר מעלה כי ההסתברות שעובד שקיבל חוזה אישי יישאר במינהל הציבורי גבוהה מזו של עובד דומה לו (כלומר, שראוי גם הוא לקבל חוזה אישי) שלא קיבל חוזה אישי בשנתיים הראשונות לאחר קבלת החוזה. אולם, לאחר מכן מתהפכת התמונה: החל מהשנה השלישית ואילך, עובד שקיבל חוזה אישי נוטה יותר לעזוב את מקום העבודה ממקבילו שלא קיבל חוזה אישי. עד 8 שנים מיום קבלת החוזה האישי 43.4 אחוז מהעובדים שקיבלו חוזה כזה עוזבים, לעומת 32 אחוזים מעובדים דומים שלא קיבלו.
המשמעות של תוצאות אלה היא שמשך השירות של עובדים עם חוזה אישי נמוך יותר (בממוצע) מזה של עובדים דומים אך ללא חוזה אישי. בהיבט של שימור עובדים מצטיינים המשמעות היא שהחוזה האישי מצליח למלא את ייעודו רק עד שנתיים, שכן לאחר מכן עובדים שקיבלו חוזה אישי עוזבים מהר יותר מעובדים דומים להם שלא קיבלו חוזה אישי.
