להודעה זו כקובץ Word
למצגתועדת הכספים של הכנסת קיימה היום מפגש פרידה מנגיד בנק ישראל, פרופ' סטנלי פישר. להלן עיקרי דבריו.
אני מבקש להודות לחברי הועדה על הברכות. הייתה זו זכות עבורי לשמש בתפקיד נגיד בנק ישראל. לא היה זה דבר מובן מאליו שיציעו את ההצעה למישהו שאיננו אזרח המדינה. בסופו של דבר זה קרה, ואני ואשתי שמחים מאוד על ההזדמנות היוצאת מן הכלל שהייתה לנו. עזרו לי במהלך התקופה אנשים רבים בצוות המקצועי של בנק ישראל, שתרמו רבות לעשייה של הבנק בתקופת כהונתי. אסור לשכוח שכשהגעתי לכאן ב-2005 המשק היה בעיצומה של תקופה של צמיחה מרשימה, ואחת הסיבות לכך שעברנו את המשבר העולמי הייתה שהמשק נכנס אליו במצב טוב: התקציב הממשלתי היה מאוזן ב-2007, החשבון השוטף היה בעודף, הבנקים היו חזקים – כל מאפיין שנדרש למדינה שעברה בהצלחה את המשבר היה קיים בישראל של טרום המשבר.
אני רוצה להודות גם ליו"ר ועדת הכספים לשעבר, ח"כ הרב משה גפני, שתרם רבות ליציבות המערכת, לחקיקת חוק בנק ישראל החדש לו סייע גם יו"ר הכנסת לשעבר ח"כ ראובן ריבלין. אני מכיר בעובדה שאי אפשר לעבוד לבד – צריך שיהיו אנשים שיסכימו לעבוד אתך, ובהקשר זה אציין גם את ראש האופוזיציה שיושבת כאן, שהייתה אז בקואליציה וסייעה בהעברת החוק.
אם אשווה את מצב המשק היום לעומת זה שהיה בשנת 2005, יחס החוב לתוצר נמוך בהרבה, אם כי גירעון הממשלה גבוה יותר. עברנו למצב של חשבון שוטף מאוזן לעומת העודף בו היינו בשנים שלפני המשבר. שיעור האבטלה היום נמוך מאוד בפרספקטיבה היסטורית, ושיעור התעסוקה גבוה יותר. תחולת העוני נותרה פחות או יותר באותו שיעור בו הייתה. שער החליפין מיוסף יותר היום, וזו במידה רבה תוצאה של החוזק של המשק – אנשים רוצים לחיות במשק חזק עם שער חליפין חלש, אבל זה מצב שבדרך כלל לא מתרחש. יתרות המט"ח כמובן גבוהות בהרבה ממה שהיו כשנכנסתי לתפקיד, כתוצאה מרכישות המט"ח שביצענו מאז 2008. שיעור הצמיחה הממוצע בשנים 2005-2012 עומד על 4.3%, והצמיחה הממוצעת לנפש בשנים אלו – 2.5%. שיעור האינפלציה הממוצע אז והיום מצוי בתוך היעד, כך שניתן לומר שלא הייתה לנו ואין לנו גם היום בעיה אינפלציונית.
העשור הקודם התחיל עם מיתון עמוק וצמיחה שלילית, ובאמצע העשור עברנו לצמיחה בקצב מהיר של כ-6% במשך כמה שנים, קצב חריג בגובהו עבור מדינות ברמת הפיתוח כשל ישראל. לאחר המשבר הפיננסי המשכנו לצמוח בקצב גבוה יותר מאשר של המדינות המפותחות, ואם נמשיך לקיים מדיניות אחראית נוכל, אני מקווה, להמשיך בכך. שיעור האבטלה נמוך מאוד בהשוואה בינלאומית, היות ובעוד האבטלה בישראל יורדת היא עלתה במדינות רבות. הציפיות האינפלציוניות לטוח הארוך נמצאות קרוב למרכז יעד האינפלציה – המשמעות היא שהציבור מאמין שהמשק יוכל להמשיך לצמוח ללא התפרצות אינפלציונית, והוא יכול לתכנן את חייו הכלכליים ללא חשש להתפרצות מחירים. זה הישג חשוב מאוד שלפני שלושים שנה לא היינו מאמינים שנגיע אליו.
גירעון הממשלה צמח ב-2012 לשיעור של 4.2%, ועל מנת להחזיר את השליטה לתקציב החליטה לאחרונה הממשלה על צעדים חשובים להפחתת הגירעון לשנים הבאות. צעדים אלו חשובים מאוד, גם בשל העובדה שנטל הריבית שהממשלה משלמת גבוה מאוד בהשוואה בינלאומית, כתוצאה מפרמיית הסיכון שהשווקים הפיננסיים מגלמים עבור המשק הישראלי. תהליך מדיני, במידה והשווקים היו מייחסים לו משמעות, היה מפחית את העלויות האלו בסופו של דבר, אם כי זה היה לוקח זמן, היות והריבית המשולמת היום היא על החוב שהונפק בעבר, וירידת הריבית הייתה משפיעה על חוב חדש.
בפני המשק הישראלי עומדים גם לא מעט אתגרים.
האתגר הראשון שאתייחס אליו הוא הטיפול בבעיית העוני. הנתונים מראים באופן לא מפתיע שתחולת העוני גבוהה יותר בקרב משפחות גדולות, והיא נמוכה יותר כשמשקל המפרנסים גדל. כמו כן, תחולת העוני בקרב הערבים והחרדים גבוהה מאוד. בהקשר זה חשוב מאוד ליישם מדיניות שתגדיל את שיעור ההשתתפות בעבודה של שני מגזרים אלו, ואנו עדים ליוזמות חשובות בתחום ההשכלה האקדמית בעיקר במגזר החרדי.
הישגי מערכת החינוך בישראל במבחני PISA הבינלאומיים הם מתחת לממוצע. במבחני TIMS הצלחנו לאחרונה להשיג הישגים טובים יותר, ואני מקווה שהם יבואו לידי ביטוי גם במבחנים האחרים. אנחנו חייבים לשפר את ההישגים של מערכת החינוך כדי להצליח יותר מבחינה כלכלית.
הבנק העולמי סוקר מדי שנה את קלות עשיית העסקים בכל מדינות העולם. ב-2013 עמדנו במקום ה-38, מקום לא מאוד טוב. בדירוג זה התדרדרנו באופן משמעותי בעשור האחרון, לא בגלל שהמצב אצלנו החמיר, אלא בגלל שמדינות אחרות הפחיתו את הנטל הבירוקרטי אצלן. הבירוקרטיה משפיעה לא רק על קלות עשיית העסקים, אלא גם על יוקר המחיה – אנו רואים למשל את השפעתה על היכולת להתאים את היצע הדיור ועל מחירי הדיור.
ועדת הריכוזיות המליצה שתי המלצות חשובות, בנושא פירוק הפירמידות וההפרדה בין החזקות פיננסיות וריאליות. בהקשר זה, אציין שאם נדרוש באופן מידי להפריד לגמרי בין אחזקות פיננסיות וריאליות, מטבע הדברים לא יהיו אנשים שיוכלו להיות בעלי שליטה בבנקים, משום שהם לא יוכלו להשיג את ההון הדרוש באמצעות פעילותם בענפים הריאליים. ייתכן שבעוד כמה עשורים נגיע למסקנה שאין צורך בבעלי שליטה בבנקים. אבל בינתיים אני מציע לא לעשות ניסויים כה גדולים על המערכת הפיננסית. אינני נוהג לערוך השוואות ליוון, אבל הפעם אעשה זאת: ראינו במשך מאות שנים את ההשלכות של מערכת פיננסית לא יציבה על המשק. יש לנו מערכת בנקאית חזקה, שסייעה מאוד ליכולתנו לצלוח את המשבר. אסור לנו לסכן את יציבותה, ולכן אני מציע לא להגביל כרגע את האחזקות הצולבות של גופים פיננסיים וריאליים מעבר למה שהמליצה ועדת הריכוזיות, שקבעה רף של 6 מיליארד שקל להחזקה של חברה ריאלית על ידי מי שמחזיק בשליטה בגוף פיננסי. אני מבין את ההיגיון שבהצעות האחרות, אבל אני חושב שחייבים לבדוק קודם כל את ההשלכות של הפחתת מספר הגורמים שיכולים להחזיק בגרעיני שליטה לפני שממשיכים להתקדם בתחום זה.
פריון העבודה במשק הישראלי נמוך בכ-20% מאשר הממוצע במדינות ה-OECD. אנחנו אומנם משק עשיר, אולם זו טעות להשוות עצמנו כל הזמן לארה"ב ולמדינות סקנדינביה ששם הפריון גבוה משמעותית. חשוב שנטפל בכל האתגרים בחינוך, בבירוקרטיה, בתשתיות ועוד, כדי לטפל בבעיית הפריון הנמוך.
המפקח על הבנקים עמד בראש צוות שהציג מסקנות חשובות בתחום הגברת התחרותיות בבנקאות. בכל פעם שהייתי פוגש בנקאי בכיר מחו"ל הייתי מנסה לשכנע אותו לפתוח פעילות בנקאית בישראל. לא הצלחתי בכך, ומ-2008 הפסקתי לנסות היות והמשבר הביא לכך שבנקים הפסיקו להרחיב את הפעילויות שלהם מעבר לים. אולם בהמלצות הצוות יש צעדים רבים שיישומם יוכל לסייע בהגברת התחרותיות במערכת הבנקאית.
הוצאות הביטחון עולות משנה לשנה, אם כי חלקן ביחס לתוצר הולך ופוחת והגיע כעת לרמה של תחילת שנות השישים. ועדיין, הוצאות הביטחון הן הרכיב הגדול ביותר בתקציב המדינה. ברור לכולנו שאנו חיים בסביבה לא בטוחה ולא ודאית. זהו תפקידה של הממשלה להגן על אזרחיה, ולכן אין מנוס מתקציבים גדולים של מערכת הביטחון. יש לכך גם השפעות חיוביות, כמו למשל התרומה של מערכת הביטחון להתפתחות ענף ההיי-טק. אין לנו את הלוקסוס לחשוב שאנחנו שבדיה ולתכנן את ההוצאות שלנו ללא הצורך להקצות כ-5% מהתמ"ג לביטחון. אנו חייבים להמשיך לספק לעצמנו ביטחון, אולם הקצאת יותר כספים לביטחון אינה הפתרון היחיד. עלינו לנסות גם למצוא פתרונות אחרים, ולנסות להשיג הסכם שלום עם שכנינו, כולל עם הפלסטינים. המשפט "אין שותף לשלום" הוא משפט שמגשים את עצמו – צריך שניים להסכם, ואם לא נרצה לחפש את השותף נישאר במצב הנוכחי. עלינו לחפש את השותפים לשלום. עד שנגיע להסכמים זה יעלה לנו יותר משום שנצטרך להגביר את המוכנות שלנו. אולם בטווח הארוך נרוויח מכך, ויהיו לכך השלכות חיוביות בתחומים שונים. עלינו, אם כן, למצוא דרך לפעול באופן יותר פרואקטיבי כדי להפסיק את העימות שנמשך כאן כבר יותר מדי זמן.