בשנים 1996-1992 עלה השכר למשרת שכיר בשירותים הציבוריים בשיעור ריאלי של כ-20 אחוזים – תוצאת הסכמי שכר חריגים וזחילת שכר בעקבותיהם. כתוצאה מכך גדל מאוד פער השכר בין בכירים לזוטרים: השכר הריאלי בחמישון העליון של העובדים עלה ב-33 אחוזים, בעוד שהשכר בחמישון התחתון עלה ב-18 אחוזים, ולפיכך גדל הפער בין חמישונים אלו ב-14 אחוזים.
פער השכר גדל למרות המדיניות המוצהרת של ההסתדרות ושל הממשלה לשמור על הפערים ששררו ערב העלאות השכר: עדכון טבלאות השכר בהסכמי השכר כשלעצמו היה מצמצם את פערי השכר בשירות הציבורי בשיעור של 15 אחוזים. התרחבות הפערים נבעה בעיקר משני מנגנונים של זחילת שכר – קידום מואץ בדרגות ותוספות שכר אישיות.
מנגנון הקידום המואץ בדרגות תרם להרחבת פער השכר ב-11 אחוזים, משום שבצמרת שיעור עליות השכר הנובע מקידום היה גבוה יותר ושיעור העובדים שהועלו בדרגה היה גבוה יותר.
תוספות השכר האישיות (למשל בגין רכב) עלו בתקופת האינפלציה המהירה משיעור של 20 אחוזים מהשכר הממוצע ליותר מ-60 אחוזים. בתקופה הנדונה ירד משקלן בשכר, ומאחר שהירידה הייתה תלולה יותר אצל בעלי שכר נמוך, היא פעלה להרחבת פערי השכר ב-22 אחוזים. בעלי השכלה אקדמית, המתרכזים בחמישון העליון, נהנו יותר ממנגנוני הזחילה, ותיגמולם הרב יחסית תרם כשליש מסך הגידול של פער השכר. להגדלת הפער פעלו גם העלייה בתיגמול הרב של עובדים בכירים במשרדי ממשלה "מועדפים" ובחברות ממשלתיות ותאגידים ציבוריים, גידול מספרם של המצטרפים לשירות בתקופה זו, מרביתם לחמישון התחתון, וקביעת שכר נמוך יותר לנכנסים.