תקציר:
מדד מקובל ליציבות מקרו-כלכלית ופיננסית של משק הוא רמת המינוף של הפירמות במגזר הפרטי, כלומר היקף פעילותן הממומן בהתחייבויות שאינן ממקורות עצמיים. עבודה זו בחנה את התפתחות המינוף של חברות בורסאיות בישראל ואת החשיבות היחסית של גורמים רבים המסבירים את רמת המינוף שלהן בשנים 1995 עד 2006. זאת בהתבסס על נתוני דוחות כספיים רבעוניים. נמצא כי:
- החברות הבורסאיות העדיפו לממן את פעילותן בעיקר באמצעות חוב, והעדפה זו גדלה בעקביות במהלך העשור שהחל באמצע שנות התשעים. כך, המינוף הממוצע של החברות (המוגדר כיחס ההתחייבויות שלהן לנכסיהן המאזניים) גדל מכ-55 אחוזים ב-1995 לכ-65 אחוזים ב-2006.
- החברות הבורסאיות בחרו להגדיל המינוף בעיקר באמצעות הנפקת אג"ח קונצרניות בבורסה לניירות ערך בתל אביב. הרפורמות הפיננסיות, שהואצו מתחילת העשור, טיפחו את התיווך הפיננסי החוץ-בנקאי במתן אשראי למגזר העסקי ותמכו בהגדלתן של הנפקות האג"ח.
- רמת המינוף התאפיינה בשונות משמעותית בין החברות לפי תחומי עיסוקן. למשל: חברות הנדל"ן השתמשו בחוב למימון פעילותן בשיעור גבוה במידה רבה מהממוצע של כל הענפים, והחברות בענפי ההשקעות והמסחר בחרו בשיעור חוב גבוה במקצת מהממוצע.
- תת-קבוצה של עשרה משתנים, מתוך קבוצה של למעלה משלושים משתנים שנבחנו, מצליח להסביר באופן מובהק את השונות ברמת המינוף בין הפירמות. כך, למשל, נמצא כי פירמות שהן יציבות, גדולות וצומחות יותר מאחרות בחרו במינוף גדול יותר, ואילו פירמות בעלות רווחיות תפעולית גדולה נטו לשמור את הרווחים, ובכך להגדיל את מקורותיהן העצמיים ולהקטין את רמת המינוף שלהן.
למחקר המלא בנושא: רמת המינוף בחברות בורסאיות והקשר בינה לבין גורמים כלכליים שונים כקובץ PDF