תקציר:
המחקר בחן האם הקצאת התלמידים בין כיתות בתוך בתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים בישראל בשנים 2010-2001, לפי מאפייניהם החברתיים-דמוגרפיים (כהשכלת הורים), היא מקרית או שקיימת סגרגציה (בידול) של התלמידים; כל זאת בהסתמך על מדדי בידול מקובלים.
נמצא שהסגרגציה בתוך בתי הספר היסודיים קטנה מאוד: בשכבה של מאה תלמידים נדרש, בדרך כלל, מעבר של תלמיד אחד בלבד מכיתה לכיתה כדי להגיע לשיבוץ אקראי. בחינוך הערבי הסגרגציה גבוהה מאשר בחינוך העברי. כמעט אין הבדלים ברמתה לפי מאפייני בית הספר, דרגת הכיתה ועל פני זמן. הסגרגציה בתוך בתי הספר (בחינוך העברי) מהווה כ-10 אחוזים מהסגרגציה בין ובתוך בתי הספר יחדיו.
כיוון שחטיבות הביניים גדולות מבתי הספר היסודיים, וכך גם אזורי הרישום להן, מדדי הסגרגציה בין החטיבות נמוכים מאשר בחינוך היסודי; מאותה סיבה המדדים בתוך החטיבות גבוהים מאשר ביסודי, בפרט בחינוך העברי ולגבי יוצאי אתיופיה בחינוך הממלכתי-דתי, אך גם אלה מצומצמים. בסך הכול הסגרגציה בתוך חטיבות הביניים דומה לזו שבבתי הספר היסודיים. מכאן שהחשש כי האינטגרציה אשר הונהגה בחטיבות הביניים, שהייתה אחת המטרות המרכזיות להקמתן, תביא לסגרגציה בתוך החטיבות התממש רק במידה מוגבלת ביותר, אם בכלל.
הסגרגציה בין בתי הספר בחינוך העברי גבוהה יותר מאשר בחינוך הערבי, בשל הטרוגניות חברתית-כלכלית גבוהה יותר בראשונים. בחינוך העברי הסגרגציה בין בתי הספר היא במסדר היורד הבא של זרמי החינוך: החרדי, הממלכתי-דתי והממלכתי-עברי. במהלך השנים עלו משמעותית מדדי הסגרגציה בין בתי הספר היסודיים ובין חטיבות ביניים בכל זרמי החינוך, במיוחד לגבי יוצאי אתיופיה.