תקציר:
המחקר בחן את השימושים בשעות עבודתם של כוחות ההוראה בבתי ספר יסודיים רשמיים רגילים בשנות הלימודים 2001-2009. זאת בהמשך למחקר קודם (בלס ואחרים, 2010) שנסב על מקורות המימון של שעות העבודה. שני המחקרים מסתמכים על בדיקה שעורך משרד החינוך לפי מדגם גדול של בתי הספר באופן שוטף ("בקרת התקן").
בתקופה הנחקרת השתמשו בתי הספר בממוצע שבועי בכ-53 שעות עבודה של כוחות הוראה לכיתה בפועל. זאת תוך יציבות על פני זמן, בניגוד לתחושה רווחת שלפיה מספר שעות הלימוד קוצץ בשיעור ניכר. יתירה מזאת, התלמידים למדו בכיתת-אם (שעות אורך / "שיעורים") כ-33 שעות שבועיות ממורים של משרד החינוך, מעט יותר משמחייבת תוכנית הלימודים שקבע משרד החינוך. היקף שעות התפקיד (ניהול, חינוך, ייעוץ ועוד) אינו מצביע על הענקתן לצורכי תגמול ו/או להקלת תנאי העבודה של המורים, כך שלא מדובר ב"שעות אוויר". תשומת העבודה של מורי משרד החינוך עמדה על כ-85 אחוזים מסך התשומה, והיא פחתה במקצת במהלך התקופה, במקביל לגידול חלקם-בתשומה של כוחות הוראה שאינם עובדי המשרד - תופעה שכדאי לתת עליה את הדעת.
בעקבות יישום "דוח שושני" (בשנת הלימודים 2003/2004), שהמליץ על הרחבת ההעדפה המתקנת בתקצוב, לטובת תלמידים מרקע חלש, גדל משמעותית מספר שעות האורך ושעות הרוחב (הקבצות/הוראה פרטנית) בחינוך הלא-יהודי, במקביל לצמצום מספרן בחינוך הממלכתי-דתי, אך הפער לטובת האחרונים עדיין משמעותי, בעיקר בזכות היקף נרחב של העסקת כוחות הוראה שאינם עובדי משרד החינוך.
מספר הכיתות בפועל היה גבוה בממוצע בקרוב ל-4 אחוזים ממספר הכיתות שהתחייב מכלל ההקצאה של עד 40 תלמידים לכיתה נורמטיבית. (בחינוך הממלכתי-דתי - כ-9 אחוזים בממוצע.) כאשר מספר שעות העבודה השבועיות של כוחות ההוראה שעמדו לרשות כיתה נורמטיבית עלה על 57 הנטייה לפצל כיתות עלתה משמעותית, וכך גם כשמספר התלמידים לכיתה נורמטיבית עלה על 37.
מספר שעות האורך בבתי הספר שבהם נהוג יום חינוך ארוך נמוך במידה ניכרת מהמתחייב, ומצביע על בעיות אכיפה ועל העדפת בתי הספר והמורים להקצות יותר שעות רוחב, או אף לפצל כיתות, במקום להאריך את יום הלימודים כנדרש.
מאז סוף שנות השמונים הקטין משרד החינוך את חלקן של שעות לימוד החובה המוקדשות למקצועות ההומניסטיים והגדיל את חלקן של שעות החובה במתמטיקה, במדעים, באנגלית ובאמנויות; במקביל עלה סך שעות החובה, וחופש הבחירה התרחב. ההיקף וההתפלגות של שעות הלימוד בפועל במקצועות השונים היה בתקופה הנחקרת דומה בין חלקיה השונים של מערכת החינוך, למעט תגבור של לימודי יהדות בחינוך הממלכתי-דתי על חשבון מקצועות אחרים. במהלך התקופה נרשמה יציבות במספרי שעות הלימוד של המקצועות השונים. תלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש בחינוך היהודי למדו ברוב מקצועות הלימוד יותר שעות מאשר תלמידים מרקע חזק (כמעט אין כאלה בחינוך הלא-יהודי) - הודות למדיניות העדפה מתקנת בהקצאת המקורות - אך לא נמצאו הבדלים בולטים בהתפלגות שעות ההוראה לפי הרקע, ממצא המעיד על מערכת העדפות דומה. במהלך כל התקופה הנחקרת סך שעות האורך לכיתה עלה בממוצע על המתחייב, וזאת בכל חלקי המערכת והרקע החברתי-כלכלי, ובמיוחד בלימודי מקצועות הליבה, הטבע והמדעים; ממצא זה, ועמו יציבות בהיקף המשרה של המורים, עשויים לרמז שאין מחסור במורים באותם מקצועות.
לנוכח ההיקף הנרחב של שעות עבודת כוחות הוראה לכיתה ייתכן שיש מקום לשקול חלופות: הפחתה מסוימת של מספר השעות לכיתה ו/או הגדלת מספר השעות של משרת מורה (אף מעבר למה שהוסכם ברפורמת "אופק חדש") - שיאפשרו צמצום של מצבת המורים והעלאת איכותם עם שיפור שכרם - ו/או הקטנת גודל הכיתה. מהלכים אלו עשויים לשפר את טיב ההוראה.
לבסוף, יש צורך להמשיך לערוך את "בקרת התקן" מדי שנה בשנה, להרחיבה לכל בתי הספר היסודיים והעל-יסודיים (כולל חרדיים), לעבות את הנושאים הנבדקים (ובפרט את אלו הנוגעים למקורות ולשימושים שאינם ממשרד החינוך), למחשב את הבקרה כדי שיהיה ניתן לדלות ממנה את כל המידע הנאסף, ולהעמיד את הנתונים לרשות הציבור הרחב וקהילת החוקרים.