תקציר
המחקר בוחן את ההסתברות של בוגרי מוסדות להשכלה גבוהה בישראל להיות מועסקים במצבים של השכלה עודפת ואי-התאמה בין משלח היד למקצוע שלמדו. זאת על פי סוגי המוסדות ומקצועות הלימוד. נעשה שימוש בנתוני כל בוגרי תואר ראשון ילידי 1978—1985, הכוללים מגוון של מאפיינים דמוגרפיים-חברתיים-כלכליים שלהם ושל משפחותיהם בשנת 2008, הישגיהם בבחינות הבגרות, המקצועות האקדמיים שלמדו, משלחי ידם ורמות שכרם. ננקטו שלוש הגישות המקובלות למדידת השכלה עודפת – האמפירית, האובייקטיבית והסובייקטיבית (שתי האחרונות מבוססות על סקר מיומנויות בוגרים 2014) – וכן שתי הגישות המקובלות למדידת אי-התאמה (על פי הסקרים החברתיים): האובייקטיבית והסובייקטיבית.
בקרב בוגרי תואר ראשון, בעלי הסיכויים הגבוהים ביותר להיות מועסקים בהשכלה עודפת ובאי-התאמה של השכלתם למשלח ידם בשנים הראשונות לאחר תום הלימודים הם בוגרי המכללות הציבוריות, ואחריהם בוגרי האוניברסיטאות (3—6 נקודות אחוז פחות); הסיכויים הנמוכים ביותר לכך הם של בוגרי המכללות הפרטיות (8—9 נקודות אחוז פחות משל בוגרי המכללות הציבוריות). אצל בעלי כישורים גבוהים, בוגרי מקצועות לימוד בעלי זיקה הדוקה לשוק העבודה, עובדי המגזר הציבורי ובעלי ותק בשוק העבודה הסיכויים להשכלה עודפת ולאי-התאמה קטנים יותר מאשר אצל האחרים.
השכלה עודפת מתואמת עם שכר שנתי ברוטו הנמוך בכ-17% מזה של בעלי השכלה ההולמת את משלח ידם, ללא הבדל מגדרי. אי-התאמה לפי הגישה האובייקטיבית/ הסובייקטיבית מתואמת עם שכר הנמוך ב-5%–6%/ 22%, אצל גברים ונשים כאחד. המִתאם השלילי בין תעסוקה בהשכלה עודפת ובאי-התאמה לבין השכר חלש יותר אצל בוגרי המכללות הפרטיות והאוניברסיטאות האחרות (אלה שלא הוגדרו כאוניברסיטאות עילית).