תקציר:
קיפוחו של המגזר הערבי בישראל תועד במחקרים רבים, אך עד כה לא נבחנה בהרחבה השאלה כיצד מתמודד מגזר זה עם הקיפוח. התרכזותה של מרבית האוכלוסיה הערבית בישראל בישובים נפרדים - בעלי מעמד מוניציפאלי עצמאי – שמה בידי הציבור הערבי כלי בעל עוצמה רבה לקדם את השירותים הניתנים לו בתחומי חיים מרכזיים כמו חינוך, תשתיות ושירותי רווחה. ואולם, לצד יתרונות היכולת לפעול באופן עצמאי למען האינטרסים שלו, ולפתח מנגנונים שיסייעו לצמצם את השפעות הקיפוח, קיימים גם חסרונות פוטנציאליים להתרכזות המיעוט ביישובים נפרדים: הקיפוח עלול לפגוע בביטחון העצמי, בנכונות לתת אמון במנגנונים חברתיים ושלטוניים – גם אם הם בשליטת קבוצת המיעוט – ובמוטיבציה לפעול כקבוצה להשגת יעדים משותפים. מחקר זה מתמקד בשאלה אילו מההשפעות הפוטנציאליות של ההתרכזות בישובים נפרדים הן הדומיננטיות בשלטון המקומי הערבי בישראל: השליליות או החיוביות? שאלה זו נבחנת באמצעות אספקט אחד שלה: תשלומי הארנונה ברשויות המקומיות הערביות, המיועדים למתן שירותים לציבור הערבי באמצעות נציגיו הנבחרים. אנו מוצאים כי שיעורי גביית הארנונה ברשויות הערביות – מתוך החיוב השוטף – נמוכים בשנים האחרונות מהשיעורים המקבילים ברשויות היהודיות בכ 20- עד 25 נקודות אחוז; זאת כאשר מתחשבים בהשפעת המעמד החברתי-כלכלי של היישובים ובמשתנים אחרים המשמשים לקביעת ההנחות בארנונה. בניתוח הנתונים לא נמצא פער בשיעורי הגביה בין הישובים המוסלמיים והנוצריים לבין הישובים הדרוזיים והצ'רקסים, וגם לא נמצא גידול מובהק סטטיסטית בפער בין
הישובים הערביים ליהודיים בשנים האחרונות. מהממצאים עולה כי התרכזות האוכלוסיה הערבית בישובים נפרדים ובעלי עצמאות מוניציפאלית לא רק שאינה מביאה להתגייסות לפעילות משותפת לאיגום משאבי המגזר כדי לשפר את השירותים הציבוריים ביישוביו, אלא אף מביאה להקטנת גיוס המקורות העצמיים לרמות נמוכות משמעותית מהמקובל ברשויות היהודיות – גם כאשר מנקים את השפעת פערי ההכנסה, הרכוש והרכב האוכלוסיה בין הישובים השונים.