תקציר:
המאמר בוחן את ניבויי תיאוריית התמריצים, לפיה שכר שהנו רגיש פחות לביצוע או למיומנות העובד מושך עובדים באיכות נמוכה יותר, ואילו שכר רגיש יותר מושך עובדים איכותיים יותר. בעזרת נתוני פאנל של עובדים בתקופה 1995 עד 2005 נבחנו העובדים שעזבו את המגזר הציבורי לטובת המגזר הפרטי ולהיפך. בעזרת שיטות פרמטריות וא-פרמטריות נמצא שבדומה למדינות מפותחות, מבנה השכר במגזר הציבורי בישראל, הן עבור עובדים בעלי תכונות דומות והן באופן כללי, צפוף יותר בהשוואה למגזר הפרטי וכי ההבדל בין המגזרים גדל במהלך התקופה הנחקרת. ומכאן שהממצאים תומכים בכך שהמגזר הציבורי מתגמל פחות מיומנות אישית של עובדים בהשוואה למגזר הפרטי. בניגוד לאלו, נמצא שבמהלך התקופה עלתה התשואה להשכלה בשני המגזרים באופן דומה. בניתוח המעברים בין המגזרים נמצא, באופן עקבי עם התמורות שהתרחשו בתקופה הנחקרת, שהמגזר הציבורי הצליח במרבית התקופה הן למשוך את העובדים המשכילים יותר מהמגזר הפרטי והן למנוע, במרבית המקרים, את עזיבת העובדים המשכילים יותר לטובת המגזר הפרטי. בנוסף נמצא קשר מובהק וחיובי בין הפער בגידול התשואה להשכלה בין שני המגזרים והשכלתם של גברים לבין הנטייה לעזוב את מקום עבודתם. ניתוח לפי המיומנות הלא פורמאלית של העובדים, קרי שארית השכר שלהם, מאשר את קיומו של מיון שלילי דומיננטי בקרב העובדים שעברו מהמגזר הפרטי למגזר הציבורי - בעיקר בקרב נשים, ואת קיומו של מיון חיובי ומיון שלילי בקרב אלה שעברו בכיוון ההפוך.