תקציר:
כל אחת משבע הממשלות שכיהנו בישראל מאז תכנית הייצוב הכלכלית המוצלחת ב-1985 הצהירה על מחויבותה לצמצם את הגירעון, להקל את נטל החוב הציבורי ולהקטין את נתח ההוצאה הציבורית בתוצר. משנת 1992 גם אומצו רשמית יעדי גירעון רב-שנתיים הולכים ופוחתים. עם זאת, רק שתי תקופות ב-22 השנים האחרונות, 1992-1985 ו-2007-2002, ראויות לכינוי 'תקופות של קונסולידציה בת-קיימא', ואחת מהן קדמה להנהגת היעדים. היעדים הרשמיים הוחמצו לעתים קרובות ונעשו בהם תיקונים תדירים, בין השאר בכל פעם שהתחלפה הממשלה. יתרה מזאת, ב-10 השנים שבאו אחרי הנהגת תקרות הגירעון הייתה מעט מאוד התקדמות, אם בכלל, לקראת קונסולידציה פיסקלית. מצאנו גם ששתי תקופות הקונסולידציה המוצלחות באו אחרי תכניות שכללו - מלכתחילה - צעדי מדיניות ספציפיים להקטנה ממשית בהוצאות בטווחים הקצר והבינוני. מהלכים אלה הקלו את הנטל הפוליטי על קובעי המדיניות שבאו בעקבותיהם בכך שלא נדרשו לבחור ולאשר בעצמם את האמצעים הספציפיים הדרושים כדי לעמוד ביעדים הרשמיים שהציבו קודמיהם. הלקח המרכזי, לפחות בהקשר הישראלי, הוא שקביעה פורמלית של יעדים מקרו-פיסקליים לממשלות עתידיות אינה אמצעי מספק לקדם מחוייבות; האמינות מחייבת את קובע המדיניות הנוכחי גם להפעיל את הצעדים הספציפיים - אף אם הם הדרגתיים - להפחתת ההוצאות בטווח הבינוני. הממצא הפסימי הוא שצעדי מדיניות כאלה אומצו רק בעִתות משבר ואחרי שנכשלו שינויי מדיניות מקיפים פחות. הנקודה האופטימית היא שצעדי המדיניות, מרגע שיושמו, שרדו מעבר לשינויים בהרכב הממשלה ותנודות כלכליות.
העמדות המובאות במאמר זה אינן משקפות בהכרח את עמדת בנק ישראל