תקציר:
בשנים האחרונות אנו עדים לתנודות משמעותיות בתנועות ההון אל המשק הישראלי וממנו. סוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים אופיינו בגלים ספקולטיביים גדולים של יצוא הון קצר מועד. מדצמבר 1994 נרשם זרם מתמשך של יבוא הון למשק. בעבודה זו בחנו את שני השווקים המרכזיים שבהם פועלת המדיניות המוניטרית -שוק מטבע החוץ ושוק הכסף - ואת הקשרים שביניהם. ניתוח השווקים האלו תורם להבנתן של תנועות ההון בשנים האחרונות. על פי תוצאות המודל, רק כשליש מיבוא ההון הקצר (הנגזר) מוסבר בפער התשואות הצפוי, וחלק ניכר מיבוא ההון מוסבר בשיפור המוניטין הפיננסי של המשק.
עוד עולה ממערכת המשוואות שתגובתו של הבנק המרכזי (לפני הפסקת ההתערבות בתוך הרצועה בפברואר 1996) על עודף ביקוש או היצע של מטבע חוץ לא הייתה סימטרית. עודפי ביקוש לוו בעליית שער החליפין, תוך מכירת מטבע חוץ לסקטור הפרטי, ואילו עודף היצע לא גרר (בדרך כלל) ירידה של שער החליפין. ממשוואת שוק הכסף אנו למדים שהמדיניות המוניטרית מנוהלת בסביבה של "משק יותר סגור מפתוח", כלומר שהבנק המרכזי מסוגל, במגבלות מסויימות, לשמור על ריבית מקומית שונה מזו שהייתה מתחייבת במשק פתוח לחלוטין. תגובתו של הבנק המרכזי על סטייה מיעד האינפלציה בהעלאת הריבית הנומינלית קטנה מגודל הסטייה ומידת תגובתו אינה משתנה באופן מובהק לאורך התקופה הנאמדת. לעומת זאת תגובת הריבית על שינויים בפעילות הריאלית נחלשה לאורך התקופה הנאמדת. תוצאות האמידה מראות, מחד גיסא, שהמשק פתוח לתנועות הון, ומאידך -שהמדיניות המוניטרית היא עצמאית במידה רבה.