תקציר:
החלק הראשון של העבודה מנתח את השיקולים השונים להערכת מחיר שרותי הדיור שבבעלות הדיירים במסגרת מדד המחירים לצרכן ובוחן שתי אלטרנטיבות לשיטה הנוכחית: (א) מדידת שכר דירה המשולם בפועל על דירות דומות (במקום זקיפת אחוז קבוע ממחירי הדירות כנהוג כיום); (ב) חישוב עלות השימוש האלטרנטיבי בהון המושקע בדירות תוך התחשבות בשינויים שחלים בתשואה האלטרנטיבית על הון זה. בשל הקושי הקיים בטיפול ברווחי הון על דירות מוצע להתבסס על הגישה הראשונה.
בהמשך העבודה נבדקת השאלה כיצד היתה מדידה אלטרנטיבית של שרותי הדיור משפיעה על מדד המחירים לצרכן בשנים האחרונות. הבדיקה מלמדת ששימוש בשכר הדירה החילופי היה מביא בממוצע לשיעור אינפלציה דומה לזה שפורסם בשנים 1989-93, אך היה מנמיך אותו מ-1993 ועד 1995. לעומת זאת גישת האלטרנטיבה לשימוש בהון תוך שימוש בריבית משתנה היתה מורידה את שיעור עלית המדד עד 1991, ומאז מביאה לעליה דומה לזו שהתפרסמה. שיטה זו היתה נוטה לצמצם את השונות של המדד כולו, בעוד ששימוש בשכר דירה שוטף היה מעלה במקצת שונות זו.
לבסוף, נבחנת הזיקה שבין דרך המדידה של סעיף הדיור ושימושים שונים במדד ובמיוחד הצמדה. מתוך הדיון עולה שהמדד המייצג את עלות סל הצריכה אינו בהכרח המדד המתאים ביותר להצמדה. עובדה זו כשלעצמה אינה מחייבת התאמה של המדד.
למחקר המלא בנושא: על סעיף הדיור בבעלות הדיירים במדד המחירים לצרכן כקובץ PDF