תקציר:
עבודה זו בוחנת את ההשפעה של מספר רפורמות משמעותיות שהונהגו במערכת הפנסיה על שיעור החיסכון בישראל. בהתבסס על קובצי שכר מנהליים אנו מוצאים כי בין 2006 ל- 2019 עלו ההפרשות של שכירים לקצבה באחוז תוצר אחד. הנהגת פנסיה־חובה תרמה כמחצית מעלייה זו. הגורם השני בחשיבותו לעלייה זו היה הגידול בשיעורי ההפרשה. גידול זה משקף שילוב של גורמים אחדים ובראשם ההבנה, לנוכח המעבר לפנסיה צוברת בקרנות החדשות, כי ללא הגדלה של ההפרשות יהיה גודל הקצבה נמוך מן הרצוי. המעבר מפנסיה תקציבית לצוברת במגזר הציבורי תרם כשמינית בלבד מהעלייה האמורה, בין השאר, ככל הנראה, גם משום שמעבר זה החל לפחות כעשור לפני תחילת המדידה שלנו. בהסתמך על אומדנים מהספרות ביחס לשיעורים שבהם פרטים מקזזים גידול בהפרשות לפנסיה באמצעות הקטנת יתר החיסכון שלהם, אנו אומדים את התרומה נטו של הרפורמות הנדונות להגדלת שיעור החיסכון של משקי הבית, תוך־כדי התייחסות להבדלים בשיעורי הקיזוז הנוגעים לכל רפורמה בהתאם למאפיינים שלה ושל העובדים שהושפעו ממנה. אנו מקבלים כי התרומה הכוללת לחיסכון של משקי הבית הסתכמה בכ- 0.7 אחוזי תוצר.
מילות מפתח: פנסיה, מערכת הפנסיה, פנסיה-חובה, פנסיה תקציבית, חיסכון