תקציר:
בעבודה זו אנו מנסחים ואומדים את הצורה המבנית, של משוואות הריבית ללווים ולמפקידים, שנגזרת מתנאי הסדר הראשון של האופטימיזציה של הבנקים. אנו מניחים
שמערכת הבנקאות פועלת כמונופול במגזר השקלי הלא צמוד, הן בצד האשראי והן בצד הפקדונות. בהנחה זו מתקבל שפער הריביות במגזר השקלי מושפע מהתפתחות גמישויות הביקוש לאשראי ולפקדונות. (זאת בנוסף להשפעת אמצעי המדיניות השוטפת: הריבית על ההלוואה המוניטרית, שעורי הנזילות והריבית על ההפקדות בגין חובת נזילות). ככל שגמישויות אלו גדולות יותר כך פער הריביות קטן יותר. אנו מניחים שגמישויות אלו אינן קבועות ושהן עצמן פונקציה של התשואות הצפויות על אשראי ונכסים חלופיים לאשראי ולנכסים השקליים. ממצאי העבודה תומכים בהערכה שהצמצום הניכר שחל בשנים האחרונות בפער הריביות במגזר השקלי, נובע במידה רבה מהרחבת המקורות לאשראי במגזר הצמוד למדד ולמט"ח ומהרחבת החלופות לפקדונות שקליים. פעולות אלו, שמשמעותן היא הקטנת כוחם המונופוליסטי של הבנקים, השפיעו להגדלת הגמישויות של הביקוש לאשראי שקלי ולפקדונות שקליים ובאמצעותן להקטנת פער הריביות.