תקציר
עבודת התיזה בוחנת האם החטאה עקבית מלמטה של יעד האינפלציה בישראל - ובפרט בתקופת תהליך דיס-האינפלציה - היא תוצאה של מדיניות מוניטרית אסימטרית ביחס לאינפלציה (IAP-inflation avoidance preferences) או תוצאה של יעד סמוי (hidden target) שהוא נמוך מיעד האינפלציה הרשמי. ההבדל בין שני המקרים הוא שמדיניות אסימטרית מכוונת להשגת היעד הרשמי; ואולם, שמרנות ביחס לאינפלציה יחד עם אי-הודאות ביחס לתנאים הכלכליים במשק יכולים להביא לזהירות יתר שתוצאתה היא החטאת היעד מלמטה. לעומת זאת, יעד סמוי מטרתו להשיג יעד שהוא נמוך יותר מהיעד הרשמי.
פונקצית המטרה של הבנק המרכזי היא מסוג לינקס (linex) הלוקחת בחשבון את אי-הוודאות, ואליה מתווספים פרמטרים המאפשרים להבחין בין שתי ההשערות של אסימטריה ויעד סמוי. המודל הכלכלי הוא ניאוקינסיאני עם פונקצית ביקוש מצרפי (AD) ופונקצית היצע (עקומת פיליפס), ובו משתלבת פונקצית המטרה. האופטימיזציה נעשית תחת מדיניות של שיקול דעת (discretion) לפיה הציפיות האינפלציוניות הן אקסוגניות ונתונות לבנק המרכזי, והאופטימיזציה נעשית לתקופה אחת קדימה בלבד. המשוואות הנגזרות מהאופטימיזציה של המערכת נאמדות אמפירית לגבי ישראל בתקופה 2007-1994 בשלוש שיטות אקונומטריות שונות: Non-Linear OLS (NLS) ,OLS, ושימוש במשתני עזר (IV) בשיטת GMM. התוצאות מראות כי במהלך שנות התשעים, שהתאפיינה בתהליך דיס-האינפלציה, אכן אומץ יעד אינפלציה סמוי על ידי בנק ישראל והוא נאמד בכ- 4 אחוזים בממוצע לעומת 8 אחוזים בממוצע של יעד האינפלציה הרשמי. בד בבד, בתקופה זו אומצה גם מדיניות אסימטרית ביחס לאינפלציה. נראה לכן כי המניעים לביצוע המדיניות האסימטרית היו שונים מהמניעים של יעד סמוי, כאשר האחרון נועד להשפיע על הציפיות האינפלציוניות. לעומת זאת, בשנות האלפיים התוצאות מצביעות על אסימטריה או יעד סמוי, אך לא שניהם יחד, ומכאן ניתן להסיק ששניהם היו אמצעים חילופיים לביצוע מדיניות אסימטרית (IAP).
תוצאות אלו מצביעות על האפשרות שנקיטת מדיניות מוניטרית של יעד סמוי שעקבית לאורך זמן, יחד עם תהליך למידה של הציבור, מהווה דרך מעשית לעצב את הציפיות האינפלציוניות אפילו תחת מדיניות של שיקול דעת.