תקציר:
מאמר זה מנתח התערבות רגולטורית שהורתה לכלול תנאים חוזיים מבוססי ביצועים (התניות פיננסיות) באגרות חוב ציבוריות שנרכשות על ידי משקיעים מוסדיים, במטרה לשפר את הממשל התאגידי המופעל על ידי הנושים. תיאוריית ההתקשרות הפיננסית (financial contract theory) טוענת כי לווים ונושים מסכימים לשלב הגבלות בחוזי חוב כאשר העלויות לחברה המנפיקה הנובעות מאובדן הגמישות, מקוזזות על ידי הפחתה בעלויות מימון החוב. עם זאת, תנאי הכרחי להשפעה של המגבלות על עלויות מימון החוב הוא כי הנושים מסוגלים ומוכנים לפקח על הלווה כדי לוודא שהוא מציית להגבלות, ולפעול מולו בעת הפרה. המחקר מספק הוכחה לכך שהמבנה החוזי שנכפה באופן אקסוגני ע"י רגולציה הביא לשימוש בהתניות פיננסיות רופפות המופרות לעיתים רחוקות. החוקרת משערת שהסיבה לכך היא עלויות פיקוח והתקשרות גבוהות שעומדות בפני משקיעים מוסדיים, אשר מרתיעות אותם מלנהל משא ומתן מחדש על תנאי חוזה החוב לעתים קרובות, מחוץ לפשיטת רגל.