תקציר:
מחקר זה מתחקה אחר הגורמים המרכזיים המסבירים את תהליך הצמיחה במשק הישראלי ב-30 השנים האחרונות, ומתמקד בהשפעת המדיניות הממשלתית על תהליך זה. נבחנת במיוחד תרומתן של התשתיות, האנושית והפיסית, ושל פתיחות המשק. האומדנים שקיבלנו מלמדים, כי במשק חסר הון תשתית, וכי כדאי להסיט מקורות, בשוליים, מהשקעה בהון העסקי הפרטי להשקעה בתשתיות. התשואה של השקעה בתשתית גבוהה, כפי הנראה, הרבה יותר מתשואת ההון העסקי: תשואת ההון העסקי נאמדה בכ-15 אחוזים, בעוד שהתשואה של התשתית הפיסית מגיעה, בקירוב, לכ-40 עד 50 אחוזים, והאומדן לתשואת ההשכלה נע בין 15 ל-40 אחוזים. נראה איפוא, כי הקצאת ההשקעות אינה אופטימלית, והליקויים בהקצאתן הם מן הגורמים העיקריים להאטת הצמיחה בחלקה השני של התקופה הנחקרת; מכאן מתבקשת הרחבה ניכרת של ההשקעה בתשתיות. כן נמצא, כי לפתיחת המשק למסחר בינלאומי - שהתבטאה בצמצום ההגנה על הייצור המקומי, הליברליזציה, ובהגדלת שיעור היצוא -היתה כצפוי, תרומה חיובית משמעותית לתוצר לעובד. במקביל לכך מצאנו, כי לחיסוי על הייצור המקומי היתה השפעה שלילית על שיעור היצוא, ומכאן, שהרחבת היצוא תלויה, בין היתר, בהגברת החשיפה של המשק ליבוא.
למחקר המלא בנושא: גורמי צמיחה בסקטור העסקי בישראל ( 1958 עד 1988) כקובץ PDF