העבודה בוחנת את השפעת המדיניות הפיסקלית על הצריכה הפרטית. נמצא כי קיימת תחלופה בין הצריכה הפרטית והצריכה הציבורית, אך היא מוגבלת מאוד והיא נאמדת בכ-20 אחוזים. נמצא גם
כי בניגוד לגישה הריקרדיאנית, לאופן המימון של ההוצאה הציבורית יש השפעה על הצריכה הפרטית: להעלאת מיסוי ישיר על השכר השפעה שלילית, הנאמדת במלוא סכום ההעלאה, בעוד שלמימון באמצעות אג"ח ציבורי השפעה חיובית – כל עוד מדובר על גידול קטן בחוב.
נמצאו עדויות מובהקות לחשיבות מנגנון הציפיות של הפרטים ביחס להתפתחות הפיסקלית העתידית ("גישת הציפיות הפיסקליות"), כמתבטאת בקיומו של גירעון ציבורי או בדרכי מימונו:
- המשתנה המתאים ביותר לבחינת מידת התחלופה בין הצריכה הפרטית והציבורית בטווח הארוך הוא הצריכה הציבורית בניכוי ההעברות החד-צדדיות המתקבלות מחו"ל – המקטינות את הנטל הנדרש מהציבור למימון ההוצאה הממשלתית.
- נמצאה עדות מובהקת על כך שהקשר השלילי בין הצריכה הציבורית והפרטית נובע בחלקו מקיומו של גירעון ציבורי. נמצא שאם במקביל לגידול בחוב הציבורי עולה גם משקל הגירעון הציבורי בתוצר, אזי השפעתו הופכת להיות שלילית.
- גם בטווח הקצר נמצאה תחלופה מאוד חלקית בין הצריכה הציבורית והפרטית, והיא משקפת בעיקר שינויים גדולים ומתמשכים במשתנים הפיסקליים – המהווים מידע משמעותי בזמן אמת על האפשרות לשינויים עתידיים במיסוי.
- מבחן ספציפי על שינוי בקשר בין מגמות הצריכה הפרטית והציבורית לאחר תכנית הייצוב מ-1985 הראה כי מידת התחלופה ביניהן ירדה באופן משמעותי כתוצאה מתכנית הייצוב המוצלח.
למאמר המלא בקובץ pdf