למצגת הנגידה
נגידת בנק ישראל:
· עלינו לנצל את מצבו הטוב של המשק כדי לטפל בבעיות היסוד של הכלכלה והחברה הישראלית, כדי להשיג צמיחה שתגיע לכל שכבות האוכלוסייה.
· הטיפול בחלק מהבעיות מחייב הסטת והגדלת תקציבים, אבל יש גם שינויים ורפורמות שניתן לבצע ללא עלות תקציבית משמעותית.
· הרגולציה והבירוקרטיה בישראל מקשות על עשיית עסקים ולעיתים על כניסת מתחרים חדשים. ישראל מדורגת במקומות נמוכים בהשוואה בינלאומית מבחינת העומס הביורוקרטי והרגולטורי, ומיקומנו במדדים הולך ומתדרדר.
· פעילות אסטרטגית מצד הממשלה וקידום רפורמות מבניות יתרמו באופן ניכר לצמיחה וצפויים להניב פירות כבר בתוך 3 שנים (ללא צורך בתקציב נוסף !). יש לפעול להסרת חסמי תחרות, כדוגמת תקינה ורגולציה; הפחתת בירוקרטיה ושיפור תקשורת בין משרדי הממשלה ובינם לבין האזרח; טיוב וייעול הרגולציה הקיימת, ועוד.
· ככל שנקדים לאמץ תכנית אסטרטגית וליישמה כך נוכל להתמודד עם האתגרים ולמצות את הפוטנציאל הגלום במשק הישראלי.
המשק הישראלי נמצא במצב מקרו כללי טוב, בעיקר בהינתן הסביבה הכלכלית הגלובלית החלשה יחסית: נתוני הצמיחה לרבעון השלישי שהתפרסמו בשבוע שעבר איששו את ההערכה שלנו, על פיה הצמיחה נמשכת בקצב נאה (שקף 3); שוק העבודה איתן, והדבר משתקף, בין השאר, בגידול המהיר בתעסוקה ובירידה המתמשכת בשיעור האבטלה לרמות נמוכות היסטורית (שקף 4), ובעלייה מתמשכת בשכר (שקף 5). האינפלציה נמצאת, מזה זמן, מתחת לתחום היעד, אך במידה ולא תתחדש הירידה במחירי הסחורות והאנרגיה, האינפלציה צפוייה לחזור לתוך תחום היעד בתוך כשנה, בתמיכת העלייה בשכר (שקף 6).
על רקע המצב המקרו כלכלי הטוב יחסית, ראוי להתמקד בטיפול באתגרים ארוכי הטווח של המשק, שיסייע למשק להתמיד בצמיחה מכלילה ובת קיימא. האתגרים הניצבים בפני המשק הם בתחומים רבים ומגוונים, בנק ישראל מרבה לנתח ולהציג אותם, ועל רבים מהם דיברתי בהזדמנויות שונות (שקף 8). הטיפול באתגרים דורש רפורמות במגוון תחומים. חלק מהרפורמות כרוך בעלות תקציבית גבוהה (כדוגמת שדרוג ההון האנושי בכל רמות החינוך וההכשרה המקצועית, שדרוג התשתיות הפיסיות, ועוד) אולם ישנן גם רפורמות שחשוב מאוד לקדם, והן אינן כרוכות בעלות תקציבית משמעותית. לאור העובדה שהתקציב ל-2017/18 נמצא בתהליך האישור בימים אלה, בחרתי להתמקד היום ברפורמות הנדרשות שאינן כרוכות בעלות תקציבית משמעותית.
את התמונה העגומה של מיקומנו הירוד במדד הDoing Business- של הבנק עולמי, הבוחן את הסביבה העסקית של מדינות שונות, הצגתי פעמים רבות ולא חל בו שינוי לטובה (שקף 10). בתחומים שונים שהמדד בודק, כגון, התהליך של פתיחת עסק, קבלת היתרי בנייה, תהליכים בסחר הבינלאומי, ורישום נכסים, ישראל מתאפיינת בתהליכים בירוקרטיים מסורבלים וארוכים (שקף 11). מדד אחר, של ה-OECD, שבודק את המגבלות הבירוקרטיות על הסחר הבינלאומי, מצביע אף הוא על חולשה יחסית של ישראל (שקף 12). מדד עדכני של ה-OECD, לקשיחות הרגולציה בשוק המוצרים, המורכב משורה של תתי מדדים כמו מורכבות התהליכים הרגולטוריים או הגנה מפני תחרות של חברות קיימות, מצביע אף הוא על תמונה עגומה— ישראל מדורגת בו במקום הלפני אחרון, שנייה רק לטורקיה (שקף 13); גם מדדים לנוקשות הרגולציה בענפי הקמעונות, ובענפי השירותים המקצועיים, מראים שאנחנו רחוקים מהסטנדרט הבינלאומי (שקף 14).
למה כל זה חשוב?
כי מסתבר, אם נצטט את כלכלני ה-OECD, ש"רפורמות בשוק המוצרים, שכוללות בעיקר הפחתה בחסמים הרגולטוריים לתחרות, יכולות להוביל להפחתת עלויות הייצור, הוזלת מוצרי היצוא, ירידה במחירי חומרי הגלם לתעשיות שבמורד שרשרת הייצור, ועלייה בפריון דרך הגברת היעילות והעלאת איכות המוצרים על ידי הגדלת רמת ההשקעות והחדשנות" (OECD "Going for Growth" 2016). במילים אחרות, רפורמות לשיפור איכות ויעילות הרגולציה יכולות לסייע למשק למצות את פוטנציאל הצמיחה שלו גם מבלי להגדיל את כמות ואיכות גורמי הייצור שעומדים לרשותו, וכך לתרום לצמיחה בטווח הקצר. זאת ועוד - רפורמות כאלו יכולות להגביר את התמריץ להשקיע, היות והן הופכות את הסביבה העסקית ידידותית יותר ועם וודאות גדולה יותר, ובכך להביא לעלייה בפוטנציאל הצמיחה ארוכת הטווח (שקף 16).
להערכת ה-OECD , ניתן להרגיש את התרומה המשמעותית לצמיחה של רפורמות כאלה בטווח זמן של שנתיים שלוש לאחר יישומן. על פי בחינה של ה-OECD, בישראל אנחנו מיישמים רפורמות בקצב דומה לקצב בו הן מיושמות במדינות אחרות (שקף 17), כלומר, גם בתחום זה, הקצב בו אנחנו משתפרים הוא לא כזה שמאפשר לסגור את הפער מול המדינות המפותחות.
כדי לנסות להמחיש את המשמעות של עומס רגולטורי, אני רוצה לספר סיפור שסופר לי וביקשתי רשות לספר לכם, תוך הסתרת הפרטים המזהים:
לקיבוץ בדרום היה מפעל low tech. המפעל פעל במבנה בשטח של 6,000 מ"ר שנבנה בשנות ה-70 וה-80. בשנים האחרונות המפעל לא הצליח להתחרות ביבוא של תוצרתו מסין והוחלט לסגור אותו, ותרמה לכך העובדה שהוצא למבנה, שכאמור נבנה לפני שנים רבות, צו הסגירה בשל היעדר מערכות כיבוי. בסוף שנת 2013 החליט הקיבוץ להשכיר את המבנה לחברה תעשייתית אחרת. השוכר, מטבע הדברים, מבקש להשיג רישיון עסק כדי לפעול כחוק במשכנו החדש.
מה צריך הקיבוץ לעשות כדי להשיג לשוכר את רישיון העסק המיוחל? להלן הדרישות:
בתחום הכיבוי, נדרש להקים מערכת ספרינקלרים בכל המבנה, בעלות של 700 אלף ₪. המערכת דורשת הזנה ממיכל מים עצום, בגודל של 1000 מטר מעוקב, שמנותק מהצנרת של מקורות, ועלות הקמתו 450 אלף ₪ (בריכה קיימת של הקיבוץ, בנפח של 450 מטר מעוקב, אינה עומדת בדרישות התקן). בצמוד למיכל, נדרש להציב שתי משאבות ליצירת לחץ. למה שתיים? כדי להיות ערוכים למצב שבו, דווקא בעת שתפרוץ השריפה, אחת המשאבות תהיה מקולקלת. כל משאבה צריכה להיות מגובה בגנרטור עצמאי, למקרה שבדיוק כשתפרוץ השריפה תהיה גם הפסקת חשמל. שתי המשאבות עולות ביחד 500 אלף ₪. בזאת לא סיימנו – את המיכל העצום, שמשקלו 1500 טון, צריך להעמיד על משטח בטון בגודל ובחוזק המתאימים. אלא מה, משטח שכזה דורש היתר בנייה. וכידוע, כדי לקבל היתר בנייה צריך לקבל אישורים מרשות העתיקות, מהמשרד לאיכות הסביבה, וגם ממשרד הבריאות (היות ומדובר במיכל מים, ולמרות שהם לא מיועדים לשתיה, יש להכין למיכל תכנית סניטרית).
כדי להשלים את מערך הכיבוי, נדרשת מערכת גילוי אש והתרעה (לא זו שתפעיל את הספרינקלירים, אלא אחת אחרת, שתפעיל את הכריזה ותזעיק את מכבי האש), בעלות של 120 אלף ₪, עמדות כיבוי (150 אלף ₪) בהזנת מים נפרדת מזו של רשת הספרינקלרים (30 אלף ₪) ופתחי שחרור עשן (כ-100 אלף ₪).
נעבור לתחום המיגון – המפעל אמנם לא בעוטף עזה, אבל כן בדרום, וצריך להיות ממוגן בפני טילים. הדרישה של פיקוד העורף היא להקמת מרחב ממוגן מרכזי, כולל מערכת סינון גזים, בשטח של 100 מטר מרובע, ובעלות של..... 2 מיליון ₪. כמובן, שהמרחבים האלו מצריכים גם.... היתר בניה.
סט נפרד של תקנים מגדיר גם את הדרישות בתחום הבטיחות. העלות לא גבוהה יחסית, אבל מצריכה תכנית בטיחות וגם תכנית אינטגרציה לכל המערכות האחרות, ובלעדי התכניות – אין רשיון עסק.
סיכומו של דבר –
עם התחלת העבודות בקיץ האחרון להקמת משטח מיכל המים, הוצא צו הפסקת עבודה בשל היעדר היתר בנייה, אותו מנסה הקיבוץ להשיג מאז שנת 2014, ולא מצליח משום שהוא כלול בהיתר למרחבים המוגנים שלגביהם טרם הגיעו להסכמה עם פיקוד העורף; הספרינקלרים הותקנו, אבל אינם מחוברים למים, כי אין מיכל, כי אין משטח, כי לא ניתן להקים אותו כי משרד הבריאות דורש תכנית סניטרית.
יש מבנה, יש מפעל, אבל הרישיונות עוד רחוקים... מעל 3 מיליון ₪ עבור הרישיון להפעיל מבנה קיים. בשטח של 6000 מטר מרובע.
ובשורה התחתונה – המפעל והקיבוץ מעסיקים מעין "פקיד רגולציה" ייעודי שתפקידו להשיג את כל האישורים האלה באמצעות אדריכלים, מהנדסים, יועצים ובעיקר – "מאעכרים" המקדמים את הטיפול והתור ומשיגים הקלות שבלעדיהן אין שום סיכוי להגיע לאישור המיוחל. סוף הסיפור (לשעה זו).
כל אחד מהרגולטורים עושה עבודתו נאמנה; כל רגולטור רואה רק את הזווית שלו (וכנראה לא נוטה לקחת סיכונים בתחום אחריותו), ואיש אינו רואה או מפנים את המחיר שמשלמים היזמים והמשק על העיכוב בהקמת המפעל, בהנחה שבסוף הדרך הרשיון המיוחל אכן יושג לפני שמישהו יתייאש.
נחזור לדיון ברמת כלל המשק. אז מה צריך לעשות? (שקף 19)
כדי להתמודד עם האתגרים נדרשת תכנית אסטרטגית ממוקדת שתכלול:
V המשך יישום הרפורמות לטיוב הרגולציה הממשלתית, למשל באמצעות One stop shop , שיהיה בעל סמכויות ומשאבים רלוונטיים ברגולציה לרישוי עסקים, תוך התאמתה ל-best practice ב-OECD.
V המשך המאמצים בביצוע רפורמות והסרת חסמים המעכבים חשיפה לתחרות מהעולם; כגון איחוד התקינה עם העולם המפותח והקלות ברגולציה בתהליכי יבוא.
V השקעה ורפורמות בענפי "רשת" כגון תחבורה ציבורית, רכבות, אנרגיה, נמלים, תקשורת ודואר.
V העברת מידע מקוון בין משרדי ממשלה, בפרט בנוגע לאישורים סטטוטוריים.
הטווח הארוך כבר כאן!
ככל שנקדים לאמץ תכנית אסטרטגית ממוקדת בנושאים אלו,
כך נוכל להתמודד עם האתגרים ולמצות את הפוטנציאל של המשק.