לקריאה בקובץ Word
נגיד בנק ישראל נשא היום נאום במושב "מגמות במשבר הכלכלי העולמי – משמעויות לישראל". להלן עיקרי דבריו:
ברצוני להתייחס להשפעת ההתרחשויות בכלכלה העולמית על המשק הישראלי. ההתרחשויות בעולם מאוד משמעותיות לישראל משום שישראל היא משק קטן ופתוח – התמ"ג שלנו מהווה רק כ-1.5% מהתמ"ג של ארה"ב. אנו מייצאים כ-40% מהתמ"ג, והערך המוסף של היצוא מהווה כרבע מהתוצר. המשק הישראלי גם פתוח מאוד מבחינה פיננסית – פערי ריביות בין המשק הישראלי לבין חו"ל מביאים לתנועות הון בהיקף נרחב ולייסוף בשער המטבע, ולכן איננו יכולים לאפשר פערי ריבית גבוהים מדי.
אחד ההבדלים בין האופן בו התמודדו עם המשבר בארה"ב ובאירופה הוא העובדה שבארה"ב טיפלו מהר מאוד במערכת הפיננסית. לשר האוצר גייטנר היה אומץ רב לבצע את מבחני הלחץ למערכת הבנקאית, מתוך גישה שעדיף לדעת על הבעיות במערכת הבנקאית בזמן ולטפל בהן, מאשר להתעלם מהן ואז להתמודד איתן כשהן פורצות. נכון להיום כלכלת ארה"ב נראית במצב יותר טוב: שוק הדיור מתאושש, המערכת הבנקאית במצב סביר, תעשיית הרכב חזרה לצמוח, ואנו עדם כמובן לשינוי מאוד משמעותי במשק האנרגיה האמריקאי, שינוי שהתרחש מאוד מהר.
הצמיחה בהודו וסין מאטה – בסין הקצב ירד מ-10% ל-8%, אולם מדובר בכלכלה שהיא היום גדולה פי שתיים משהייתה לפני עשר שנים, כך ש- 8% צמיחה היום תורמים לכלכלה העולמית יותר מאשר 10% לפני מספר שנים. מרכז הכובד של כלכלת העולם ממשיך לנוע מזרחה – למקום בו הוא היה לפני כ-200 שנה, וממנו הוסט בעקבות המהפכה התעשייתית. אנו נצטרך לחשוב על ההשלכות של תופעות אלו לגבי המשק הישראלי.
באירופה שררה עד לפני זמן מה תיאוריה על פיה יש להביא לפרישה של מספר מדינות מגוש האירו, היות ורק צעד כזה ישפר את ההתנהלות של המדינות שיישארו. אולם בהמשך השתרר חשש גדול מאפקט דומינו של תהליך כזה, שלא ניתן לדעת היה כיצד הוא יסתיים. מאריו דראגי, נגיד ה-ECB, אמר שיעשה כל מה שיידרש כדי למנוע את התפרקות גוש האירו. המשמעות הייתה שיהיה צריך לתת ערבות, או לפחות לסייע בפתרון, עבור המדינות מוכות החוב. יוון בסופו של דבר הפכה חדלת פירעון לגבי חלק מהחוב שלה, אולם המוסדות האירופיים היו שותפים בגיבוש ההסדר. בכל אופן, אירופה נמצאת כעת במיתון, ויש ציפיות שהיא תצא ממנו עד סוף השנה.
הריביות הנמוכות ימשיכו לשרור בשווקים העולמיים לעוד זמן רב, עד שיתחילו להופיע סימני צמיחה, או לחילופין סימנים של אינפלציה. כשחושבים על אסטרטגיית היציאה ממצב זה, צריך לזכור כיצד ב-1994 שינה הפד את המדיניות המוניטרית שלו והחל להעלות את הריבית בצורה מאוד חדה. הייתה לכך השפעה שלילית חזקה על הכלכלה הריאלית משום שהשווקים לא היו ערוכים לשינוי הזה. חשוב שהיציאה מהמדיניות המרחיבה לא תיעשה בצורה כזו הפעם. נכון להיום, הריביות בעולם צפויות להתחיל לעלות בתחילת 2015. איני רוצה להיכנס לויכוח על מלחמת המטבעות – ברור שעלינו להמשיך להתמודד עם המצב שבו במשקים העיקריים הריביות נותרות נמוכות לאורך זמן.
כעת ברצוני לדבר על המשק הישראלי. בנאום ההשבעה שלי לנגיד בנק ישראל, בשנת 2005, אמרתי שהמשק הישראלי הוא משק חסון. אמרו לי שאני לא יודע על מה אני מדבר. בשנים שלאחר מכן התפטר שר האוצר, ראש הממשלה חלה והפסיק לתפקד, פרצה מלחמה בלבנון, החמאס עלה לשלטון – אני יכול להמשיך ולמנות אירועים נוספים, אולם המשק הישראלי עמד בכולם בכבוד והצמיחה נמשכה בקצב מהיר. גם את המשבר העולמי המשק צלח בהצלחה יחסית.
מהו מקור החוזק של המשק הישראלי? ישנם מספר גורמים שהביאו לכך שפגיעת המשבר העולמי הייתה מתנה יחסית. אחד מהם הוא העובדה שיש לנו מערכת בנקאית מאוד שמרנית. הציבור לא תמיד אוהב את זה, אבל ב-2009 הבנקים נחשבו לגיבורים בשל השמרנות שלהם; ב-2010 הציבור חזר לכעוס על כך שהבנקים שמרנים. לעיתים קרובות מאשימים את בנק ישראל בכך שהוא מעדיף את יציבות הבנקים על חשבון הלקוחות. אני רוצה לחזור ולהדגיש, שבנק ישראל מופקד על יציבות הבנקים ועושה את מלאכתו בשמירה עליה, כדי להגן על הלקוחות. בארה"ב ובמדינות אחרות היינו עדים לאחרונה למשבר בנקאי. גם בישראל היה לנו כזה בשנות השמונים. אני בטוח שאזרחי ישראל שזוכרים את המשבר של שנות השמונים לא רוצים למצוא את עצמם במשבר כזה שוב, והם שמחים על כך נאלצו להתמודד עם משבר כזה מאז שנות השמונים.
המצב המאקרו כלכלי הוא בסך הכול טוב: האינפלציה במרכז היעד, החשבון השוטף מצוי בעודף. שיעור העוני גבוה אך נמצא בירידה (אם כי פוליטיקאי אינו זוכה לקרדיט על כך). שיעור האבטלה ירד לאורך מספר שנים והוא כעת ברמה נמוכה, ושיעור התעסוקה נמצא בעליה, גם במגזר החרדי וגם באוכלוסיה הערבית, אם כי עדיין מגזרים אלו מהווים אתגר מבחינת ההשתתפות שלהם בתעסוקה. המצב, אם כן, טוב, למעט בהיבט אחד: תקציב המדינה.
חשוב מאוד להדגיש שבמידה והממשלה תגדיל את התקציב ב-2013 בשיעור שנקבע בכלל ההוצאה, ההוצאה הממשלתית תגדל ב-5% והמשמעות היא שהתקציב יהיה מרחיב, או פחות או יותר ניטראלי. הציבור מדבר על "גרזן הקיצוצים" – אולם מדובר על קיצוצים ביחס למה שהובטח לציבור – הבטחות שמסתכמות בגידול של 10% בהוצאה הממשלתית- ולא בקיצוץ בתקציב בפועל. את הקיצוצים בהבטחות קשה מאוד לבצע מבחינה פוליטית. ואולם, אם לא נתקן את מצב התקציב כבר כעת יהיה קשה מאוד לעשות זאת בהמשך, ונמצא את עצמנו עושים דברים לא נוחים וגם לא יעילים. לכן חשוב מאוד לדבוק ביעדי התקציב ולא לדחות את הבעיה לשלב מאוחר יותר.
בטווח הארוך, עלינו לטפל בבעיית העוני ובבעיית ההשתתפות בעבודה של המגזרים הערבי והחרדי. יש לנו כמובן גם אתגרים בתחום החינוך והטיפול בבירוקרטיה. כמובן, חשוב מאוד שנגיע להסכם שלום עם שכנינו, ואני מקווה שכל הצדדים יהיו מוכנים לכך בקרוב.
אם לפני עשור הייתם שאומרים שארה"ב, ואפילו ישראל, יהפכו ליצואניות אנרגיה, היו אומרים לכם שזה לא ייתכן. אם הייתם אומרים לי בשנת 2003, שתוך חמש שנים המערכת הפיננסית העולמית תתרסק – הייתי אומר שאתם משוגעים. אנו פועלים במציאות מאוד בלתי צפויה, ולכן חשוב לנו מאוד לצבור רזרבות. אינני מדבר רק על רזרבות בתחום המט"ח, אני מדבר למשל גם על רזרבות בתקציב. עלינו להימנע מפופוליזם – כשדוחים החלטות קשות לשנה הבאה, בדרך כלל דוחים אותן גם בשנה שלאחריה. הספר "אומת הסטארט אפ" מתאר, גם אם בצורה מעט מוגזמת, את ההתפתחות יוצאת הדופן של ההיי-טק הישראלי. המשך ההתפתחות הזו, שתהיה מלווה בצעדי מדיניות נכונים של הממשלה, יוכלו להוביל את הצלחת המשק הישראלי גם בשנים הבאות.
בהמשך, דיבר הנגיד גם בסיום המושב "אסטרטגיה מקרו כלכלית חדשה". להלן עיקרי דבריו:
ברצוני להתייחס למתנת הפרידה שאהרון פוגל ביקש להציע לי (לשנות את חוק בנק ישראל כך שיעדי הצמיחה התעסוקה והיציבות הפיננסית יהיו באותו סדר עדיפות כמו יציבות המחירים) – אני מקווה שמתנה זו לא תצא אל הפועל. חברי הועדה המוניטרית לוקחים בחשבון את החוק ואת האופן בו הוא מנוסח ואת סדרי העדיפויות בין היעדים השונים של בנק ישראל. אם נשנה כלל זה נקבל יותר תקופות של אינפלציה ויותר תקופות של מיתון. יש מספיק דברים שצריך לתקן בישראל, אבל לגבי חוק בנק ישראל – אני חושב שהפתגם "אם זה לא מקולקל, אל תתקן את זה" תקף.
דיברו לפניי על הנושא של יעילות הממשלה. על פי הסקרים הבין לאומיים, ממשלת ישראל אינה הממשלה הכי יציבה בהשוואה בינלאומית. נסתכל לדוגמה על שוק הדיור. כולנו רוצים שהמחירים לא יעלו אבל שהיצע הדיור יעלה. זה יכול לקרות רק מצד אחד – מצד ההיצע, שדרכו ניתן להגדיל את הכמות תוך ירידת מחירים. הממשלה הבינה את זה וניסתה לגרום לזה, הציגה תכניות שונות, אך זה לא קרה. צריך לחשוב על דרכים לייעל את משרדי הממשלה. הבעיה בשירות המדינה היא בתמריצים הפוליטיים. משרד האוצר ומשרד הביטחון הם כנראה משרדים יעילים, אבל יש הרבה משרדים לא יעילים. עובדי השירות הציבורי הם ברמה גבוהה. אין לנו את המסורת הבריטית של "יס מיניסטר". המנכ"לים מתחלפים לעיתים קרובות כי המערכת הפוליטית לא יציבה – לשר האוצר הנוכחי הייתה הכהונה הכי ארוכה מאז זו של פנחס ספיר וזה חריג.
הכלל הפיסקלי גובש כדי להפחית את נטל החוב הציבורי. החוק אומר שאפשר להגדיל את שיעור הצמיחה של ההוצאה הממשלתית כל עוד יש ירידה ביחס החוב לתוצר. כשנגיע ל-60% הוצאות הממשלה יתחילו, על פי הניסוח הנוכחי של הכלל, לצמוח על פי שיעור הצמיחה של התמ"ג. אולם אני סבור שעלינו לשאוף לחוב יותר נמוך משנקבע בכללי מאסטריכט. אנו נמצאים במצב מאוד מורכב, וכפי שאמרתי קודם עלינו לבנות רזרבות, בתחומים שונים, ובין השאר עלינו לוודא שנוכל לגייס כסף בשווקים אם יהיה צורך בכך. כשפרץ המשבר העולמי, ממשלת אוסטרליה יכלה להרשות לעצמה להוציא סכומים אדירים, משום שנטל החוב שלה ערב המשבר היה מאוד נמוך. אם אנו ניכנס למיתון יחס החוב לתוצר יקפוץ, ונמצא את עצמנו במצב שבו הממשלה לא יכולה לממן את הגירעון בריבית סבירה, כפי שהיה ב-2003. עלינו להיות במצב שבו נוכל לטפל בבעיות שונות, גם אם איננו יודעים אם בעיות אלו יתרחשו.
אם עלינו להגדיל את הוצאות הביטחון משום שדבר זה חיוני לעתיד המדינה, כפי שיש כאלו שסוברים – נצטרך לשלם על כך – להעלות את המיסים. איני מבין את אלו שאומרים, למשל, "יש לנו צרכים בחינוך ולכן יש להגדיל את הגירעון". אם יש צרכים כאלו עלינו לממן אותם, ובעיקר באמצעות מיסים. אציין, שאני לא חושב שתקציב הביטחון יכול להמשיך לגדול בקצב בו גדל בשנים האחרונות. זה מחזיר אותי למה שאמרתי על החשיבות של הסכם השלום. כשאומרים שאין שותף להסכם שלום זה תמיד נכון – צריכים שניים לטנגו, וחשוב מאוד להתחיל את הטנגו הזה.
לגבי המדיניות המוניטרית – הריבית היא כלי שמשפיע על כל המשק. איננו יכולים להשתמש בריבית כדי לפתור את בעיות הדיור. עלינו לקחת כמובן את הבעיות בתחום הדיור בחשבון. אבל אם בתחום מסוים יש בעיות, והכלים של הבנק המרכזי אינם מספקים כדי לטפל בבעיות אלו – מישהו אחר צריך לטפל בזה. במקרה מזה מדובר על הגדלת ההיצע, מה שנמצא כרגע בתחום האחריות של המנהל וגורמי התכנון.
ניסינו משטרי שער חליפין שונים לאורך השנים. הניסיון שלי מלמד שבכל משטר שער חליפין שבו נימצא, תמיד יהיו ימים שבהם נרצה שיהיה לנו משטר ומערכת אחרים. אולם הניסיון אומר שנכון תמיד לאפשר לשער החליפין להשתנות על פי כוחות השוק. כולם מתרשמים מהצלחת השוויצרים להחזיק את שער החליפין ולמנוע ממנו לרדת אל מתחת ל-1.2 פרנק שוויצרי לאירו. מיום שקיבלו החלטה זו הם רכשו מט"ח בהיקף של כ- 50% מהתמ"ג שלהם. גם אנחנו קנינו הרבה מט"ח, אבל אנו לא נגיע לרמות כאלו. ההבדל בינינו לבינם הוא שהריבית שלהם עומדת על 0%, ולכן אחזקת המט"ח אינה כרוכה בעלות כספית מבחינתם, כל עוד הם לא נאלצים לסגת משער החליפין שקבעו. עד לנקודה זו הם נהנים מ"ארוחת חינם" – כאמור, עד שיגיע היום בו יצטרכו לשלם. אני סבור שהמדיניות המוניטרית שלנו הייתה בסך הכול מוצלחת.
החלופה שמוצגת כאן לגבי הגירעון, של 3.5% מהתוצר ל-2013, היא שאפתנית. צריך יהיה להעלות מיסים, ואני שותף לתחושה שצריך להיות זהירים בהקשר זה. העובד החציוני בישראל לא משלם מיסים. כשמעלים מיסים רוצים להעלות אותם רק על העשירים, אבל אין כל כך הרבה עשירים כמו שנוטים לחשוב. מיסוי האנשים שמסביב לחציון יוביל לגביה של הרבה מס כיוון שסביב החציון נמצאים הרבה אנשים. מבחינה פוליטית יותר קל להגדיל את המיסוי על העשירים מאשר על הבינוניים ומטה.