למצגתלכבוד הוא לי להשתתף בוועידה השנתית של המשקיעים המוסדיים העיקריים בישראל. אסקור בקצרה את המגמות העיקריות בשוק הפיננסי בישראל, ואנסה לתאר את ההשפעות הצפויות של הרפורמות המתוכננות. אתייחס לשלוש סוגיות מרכזיות סביבן נע הדיון על תיווך פיננסי: גודל המערכת, רמת התחרות, ומידת היציבות והאמינות שלה.
קשה לקבוע מהו הגודל האופטימלי עבור הסקטור הפיננסי במדינה מסוימת. ברור שסקטור פיננסי גדול מדי מגדיל את ההסתברות למשבר, ובעשור האחרון ראינו כמה דוגמאות לגידול יתר של שווקים פיננסיים שבאופן פתאומי קרסו תוך גרימת נזק רב לכלכלה. מנגד, סקטור פיננסי קטן יתקשה למלא את ייעודו העיקרי - תיווך בין כספי חוסכים למשקיעים וצרכנים, באופן שיתמוך בצמיחה. בנוסף, סקטור פיננסי קטן מפחית את יעילות המדיניות המוניטרית, היות והסקטור הפיננסי הוא הכלי העיקרי של מנגנון התמסורת שבאמצעותו משפיעה המדיניות המוניטרית על הפעילות הכלכלית במשק.
הסוגיה השנייה, שמצויה בקדמת הבמה בדיון הציבורי בישראל בימים אלו, היא מבנה השוק, או מידת התחרות בסקטור הפיננסי. השאלה הרלוונטית איננה בהכרח שאלת הריכוזיות של השוק, אלא עד כמה נוכחים בו שלושה מאפיינים של שוק תחרותי:
האם ההיצע בשוק מספק, האם ישנן הגבלות או חסמים גדולים מדי בגישה לשירותים?
האם התמחור הולם – האם צרכנים מקבלים את המחירים הטובים ביותר שהם יכולים לקבל עבור השירות? במקרה של הסקטור הפיננסי, האם חוסכים מקבלים את הריביות הגבוהות ביותר ומלווים שונים מקבלים את הריביות הנמוכות ביותר האפשריות?
האם השוק דינמי בכך שהשחקנים הפועלים בו מייצרים באופן שוטף פיתוחים חדשניים ומשפרים את איכות השירות עבור הלקוחות?
אפשר להניח ששוק שמאופיין במוצרים מורכבים, לא קלים להבנה ולהשוואה בידי הלקוחות, ובקיומו של מידע א-סימטרי בין הקונה למוכר, הוא שוק שלא סביר שיגיע לשיווי משקל תחרותי כתוצאה מפעולתה של "היד הנעלמה".
הסוגיה השלישית והלא פחות חשובה, היא היציבות, סוגיה זו מרכזית בדיון אודות שווקים פיננסיים, משום שבניגוד לשווקים אחרים, שבהם עלייתן ונפילתן של חברות הוא חלק ממהלך העסקים הרגיל, השווקים הפיננסיים מתאפיינים בסיכון גדול יותר למשברים בשל המשיכה והפיתוי למינוף. כל מי ש"טעם" את טעמו של המינוף יכול להיות מוקסם ממנו, אבל כשהמציאות משתנה ההשפעה על יתר הכלכלה עלולה להיות רחבת היקף ולהימשך לזמן ארוך – כפי שראינו שוב לאחרונה בכל כך הרבה מדינות, כולל במדינות מפותחות שניתן היה להניח שהשווקים שלהן היו משוכללים ומפוקחים היטב.
גודלו של הסקטור הפיננסי בישראל ביחס לכלכלה קרוב לממוצע ה-OECD (שקף 3). מעט מדינות, כדוגמת שוויץ, אירלנד ובריטניה, הפכו למרכזים פיננסים המייצאים שירותים פיננסיים למדינות אחרות. במקרה של שווייץ, לרוב מדובר על ניהול נכסים, באירלנד, אספקת שירותים תפעוליים, ובבריטניה, תיווך פיננסי. הערך המוסף של התיווך הפיננסי בישראל היווה בשנת 2013 5.1% מהתוצר, מעט פחות מהממוצע במדינות ה-OECD שעומד על 5.4%. סך הנכסים של המערכת הבנקאית בישראל עמד על 128% מהתוצר ב-2014, נמוך במידה רבה מהחציון (234%) והממוצע (247%) במדינות OECD (שקף 5) . יחס זה ירד בעשור האחרון מרמה של 147% ב-2002 (שקף 6). במקביל, הנכסים המנוהלים על ידי המשקיעים המוסדיים גדלו באותה תקופה מ-67% מהתוצר ל-117% ב-2014 (שקף 7). כאמור, קשה לקבוע האם הגודל של הסקטור הפיננסי בישראל הוא אופטימלי, אבל המספרים הללו מראים שהדירוג של ישראל בתחום זה איננו גבוה במיוחד או נמוך במיוחד בהשוואה בינלאומית – ועובדה זו כשלעצמה הנה מרגיעה.
באשר לסוגיית התחרות, אין לנו את כל הנתונים הנדרשים לבצע הערכה מושלמת של המצב, אולם ישנם מדדים המראים שריכוזיות המערכת הבנקאית גבוהה יחסית בהשוואה בינלאומית (שקף 8). בתחום האשראי הקמעונאי בולטת הדומיננטיות של המערכת הבנקאית, ובפרט של הבנקים הגדולים (שקף 9). זה היה המצב מאז ומתמיד, אולם בתקופה האחרונה בנקים מפחיתים את חשיפתם לאשראי לתאגידים גדולים ומגדילים את יתרת האשראי הקמעונאי, ואכן, בעשור האחרון, קצב הגידול של האשראי הקמעונאי, כולל האשראי לדיור, היה הגבוה מבין כל סוגי האשראי (שקפים 10,11).
במקביל, המשקיעים המוסדיים הגדילו את פיזור האשראי שלהם, בדגש על השקעות בחו"ל, שמשקלן גדל מ-8% ל-19% בין השנים 2005-2015 ( שקף 13). עם זאת, עד כה, הם לא השתלבו באופן משמעותי בשוק האשראי הקמעונאי, לדיור או שלא לדיור. יש לציין, שבעולם אין זה נפוץ שמנהלי תיקים גדולים לוקחים חלק משמעותי באשראי הקמעונאי. המשקיעים המוסדיים בישראל הגדילו בתקופה זו את חלקם בשוק האשראי העסקי, תוך שזה מתכווץ ביחס לתוצר.
אם כן, האשראי הקמעונאי התרחב, אולם נשלט בעיקר על ידי המגזר הבנקאי, בעוד על האשראי העסקי, שביחס לתוצר אינו גדל, מתחרים ביניהם הבנקים והמשקיעים המוסדיים. מה לגבי העסקים הקטנים? חלקם של אלו בכלכלה הישראלית דומה, או גדול מעט, מזה שבשאר מדינות OECD, ומהווה כ-42% מהתוצר – זהו מרכיב משמעותי בכלכלה ואמור לשמש כמקור אפשרי לצמיחה (שקף 16). הבנקים הגדילו בין השנים 2011-2014 את היקף האשראי לעסקים קטנים ובינוניים מ-36% ל-44% מסך האשראי העסקי (שקף 17). קשה לערוך בהקשר זה השוואה בינלאומית היות וההתפלגות מאוד רחבה.
ומה לגבי המחיר? ובכן, ככל שהעסקים קטנים יותר, כך הריבית שהם משלמים גבוהה יותר (שקף 19). האם הדבר משקף רמת סיכון, או כח שוק? הרווחיות בארבע השנים האחרונות במגזרי משקי הבית והעסקים הקטנים הייתה גבוהה מאשר בשאר סוגי האשראי (שקף 20). גם אם ניקח בחשבון שמדובר בתקופה שבה מחזור העסקים היה בחלק העולה שלו, ושלירידת המחזור תהיה השפעה שלילית על נתוני הרווחיות, ישנן סיבות טובות להניח שחלק מהתמחור משקף כח שוק של המלווים.
תהליכי החקיקה ושינויי הרגולציה המתקיימים בימים אלו יתמודדו עם בעיה זו, וצפויים להביא גם את המשקיעים המוסדיים לשוק האשראי לעסקים קטנים ומשקי בית. הקמת מאגר נתוני אשראי תספק מענה לבעיית המידע הא-סימטרי, והחקיקה שתיישם את מסקנות צוות האיגוח תאפשר כניסה עקיפה של משקיעים מוסדיים לשוק, כפי שנעשה במקומות רבים בעולם. זאת על ידי חיבור בין ההון של המוסדיים ליכולות מתן האשראי של הבנקים שיביאו להרחבת היצע האשראי במשק והוזלת מקורות המימון.