על פי בקשת יו"ר ועדת הכספים הציג היום בנק ישראל התייחסות למספר נושאי מדיניות העולים מדוחותיו השונים של הבנק לשנת 1999.
האם בנק ישראל סיים את שנת 1999 ברווח או בהפסד:
חשב בנק ישראל, צבי אורבך, הסביר לוועדה כי, ביחסים הכספיים בין בנק ישראל לבין הממשלה, משמשות שתי הגדרות רווח שונות:
-הראשונה זכתה לכינוי "רווחים ריאליים ממומשים". היא כוללת בצד ההכנסות בעיקר את ההכנסות מריבית שיש לבנק כתוצאה מהשקעת הרזרבות במט"ח, והיא אינה כוללת את תשלומי הריבית שיש לבנק ישראל. תשלומי ריבית אלה גדלו כתוצאה מרכישת מט"ח בסכום של כ- 16 מיליארד דולר, בשנים 1995-1997. רכישות מט"ח אלו נעשו כדי למנוע משער החליפין להשתנות על פי תנאי השוק, היו כרוכות בהדפסת כסף מטבע מקומי, כלומר- שקלים, כדי לממן אותן. הזרמה זו צריך היה לקזז, כדי לעמוד ביעד האינפלציה, ע"י מכשירי ספיגה (פיקדונות מבנקים ומק"מ) שנשאו את ריבית השוק. הריבית ששולמה על מכשירים אלה, בהגדרה של "רווחים ריאליים ממומשים", איננה מופחתת, כאמור, מההכנסות שיש לבנק ישראל על השקעת היתרות שרכש מהציבור. כתוצאה מכך "רווחים" אלה הלכו וגדלו ככל שהיתרות במט"ח גדלו. החשב הסביר כי הגדרה זו היא המשמשת לצורך חישוב הגירעון התקציבי. מאחר והרווח של בנק ישראל לפיה היה תמיד חיובי, נמצא בנק ישראל "תורם" להקטנת הגירעון של הממשלה.
-ההגדרה השנייה היא ההגדרה החשבונאית הרגילה של רווח והפסד, הכוללת את כל ההכנסות וההוצאות של בנק ישראל, כפי שהיא מתפרסמת בדוחות הכספיים של הבנק. על פי הגדרה זו רשם בנק ישראל רווחים והפסדים לסירוגין, כאשר רווחים נבעו בעיקר מפיחות, והפסדים, כמו ב1999- נבעו בעיקר מייסוף. תנודות אלה ברווחיות נבעו מעודף הנכסים על ההתחייבויות במט"ח וההסדר שיש לבנק. על פי החוק וההסדר הקיים מעביר הבנק את רווחיו אלה לחשבון האוצר בבנק ישראל, כאשר הם קיימים, ולא מעביר מאומה כל עוד יש לו הפסד חשבונאי מצטבר.
יבוא ההון - גורם חיובי בפיתוח המשק
המפקחת על מט"ח, מיקי ערן, התייחסה ליבוא ההון בחמש השנים האחרונות. בשנים אלו היו במשק הישראלי, בדרך כלל, כוחות לייסוף שער החליפין של השקל, אשר נבעו, בין היתר, מיבוא הון למשק. מ- 1995 עד אמצע 1997, נדרש בנק ישראל, לעיתים קרובות, להתערב בשוק מט"ח על מנת להגן על הגבול התחתון של רצועת הניוד. לעומת זאת, לאחר מחצית 1997, שער החליפין התנהל בתוך רצועת הניוד ללא צורך בהתערבות (למעט ארבעה ימי מסחר סביב ראשית 1998). בתקופה זו גם ירד, בממוצע, הפער בין הריבית השקלית לריבית הדולרית וגדל סיכון שער החליפין בעיני המשקיעים והחוסכים. עם זאת, השקעותיהם של תושבי חוץ במשק הישראלי אינן מונעות ע"י הפער בין הריבית השקלית לבין הריבית הדולרית, או רמת הסיכון של שער החליפין של השקל וזאת, בניגוד לפעילותם של תושבי ישראל במט"ח. כך, תושבי חוץ -בדומה לעבר- כמעט ואינם משקיעים בפיקדונות או באג"ח שקליים, ועיקר השקעותיהם הישירות ובתיק ניירות ערך למסחר (השקעותיהם הפיננסיות) הן במניות של חברות ישראליות. זרמי ההשקעות של תושבי חוץ היו מאז 1995 בסדרי גודל דומים מדי שנה, אך מאז אמצע 1997 חל שינוי בהרכבם. כך, בשנתיים האחרונות נרשם גידול מתמשך בהשקעותיהם הישירות- המונעות בעיקר ע"י מידת איתנותו של המשק הישראלי, סיכויי הצמיחה של הענפים שבהם תושבי חוץ משקיעים, ומהגורמים הגיאו-פוליטיים. אשר להשקעותיהם הפיננסיות, אלה מאופיינות בתנודתיות ומושפעות במידה רבה מההתפתחויות בשווקים הבינלאומיים - בעיקר המשברים הפיננסיים בשוקי ההון במחצית השיניה של 1997 ובמחצית השנייה של 1998. גם בהתנהגות תושבי ישראל חל שינוי בשנים האחרונות: עד אמצע 1997, לאור פערי הריבית ורמת הסיכון הגבוהה, יחסית, לקחו תושבי ישראל אשראי בנקאי במט"ח בהיקפים ניכרים, וגרמו בכך ליבוא הון למשק. מאמצע 1997, לנוכח רמת פערי הרבית הנמוכה יותר והערכת הסיכון הגדולה יותר, פחתה עוצמת לקיחת האשראי במט"ח ע"י תושבי ישראל וגדלו במידה ניכרת פיקדונותיהם במט"ח בבנקים בארץ ובחו"ל ועסקות ההגנה שבוצעו כנגד פיחות השקל. יבוא ההון למשק מאז אמצע שנת 1997, סיכמה המפקחת על מט"ח, נושא אופי חיובי. האופק שלו הינו ארוך טווח, והוא חיוני לתהליך הצמיחה של המשק.
החוב הממשלתי גדול מאוד וכרוך בנטל כבד של תשלומי ריבית
ד"ר עקיבא אופנבכר, סגן למנהל המחלקה המוניטארית בבנק ישראל, התייחס לחוב הממשלתי הכולל, אשר הגיע בשנת 2000 ל-103 אחוזי תוצר - התפתחות המשקפת המשך התייצבותו של חוב זה ברמה קצת מעל להיקף התוצר המקומי, מאז 1995. זאת, לאחר מגמת הירידה בו שנמשכה מאז תוכנית הייצוב של 1985- כאשר החוב הממשלתי היווה 150 אחוזים מהתוצר - ושנעצרה באמצע שנות ה- 90. יחס זה של החוב בתוצר בישראל הוא גבוה בהשוואה למדינות המפותחות. כך, הרמה הממוצעת של החוב במדיניות ה- OECD היא כ-70 אחוז והרף העליון להצטרפות לאיחוד המוניטארי האירופאי- עפ"י אמנת מאסטריכט- הוא 60 אחוז. עקב גודלו של החוב בישראל הממשלה נדרשת לתשלומי ריבית בשיעור גבוה של כ-5 אחוזי תוצר (כ- 20 מיליארדי ש"ח לשנה, ללא הפרשי הצמדה ושער), בהשוואה לממוצע נומינלי של כ-3% במדינות ה- OECD ו-1% עד 2% ברוב המדינות המפותחות הגדולות. הצורך להפנות שיעור כה גבוה מהוצאות הממשלה לתשלומי ריבית מגבילה את גמישות מדיניות התקציב, במיוחד מבחינת יכולת הממשלה לשנות את הרכב הוצאותיה, למשל, לטובת תשתיות והוצאות אחרות תומכות צמיחה. בנוסף, ההסדרים המוסדיים, לפיהם הממשלה מחויבת לספק איגרות חוב לא-סחירות על פי דרישתן של קרנות הפנסיה וחלק מהתוכניות לביטוח חיים, על רקע תוואי הגירעון הרב-שנתי הפוחת- עלולים להביא, תוך מספר שנים, לפגיעה בשוק איגרות החוב הממשלתיות הסחירות. זאת, עקב הצורך הפוחת, מצד הממשלה, לגייס הון וחוסר שליטתה בגיוס ההון הלא-סחיר שלה. התפתחות זו תקשה מאוד על המשך פיתוח שוק ההון בישראל ותביא להתגברות נוספת של העברת פעילותן של חברות פרטיות לשוקי הון בחו"ל. על כן, חשוב להביא להפסקת הסדרים מוסדיים אלו ולהפניית קרנות הפנסיה והתכניות לביטוח חיים לשוק ההון הסחיר.
אינדיקאטורים לשיפור במצב התעסוקה
ד"ר קרנית פלוג, סגנית למנהל מחלקת המחקר בבנק ישראל, התייחסה למצב התעסוקה והאבטלה. במהלך 1999 שיעור האבטלה המשיך לגדול אך הסימנים למפנה בפעילות במשק מתבטאים גם בשיפור מסוים בשוק העבודה. ראשית, הגידול באבטלה בשנה זו שיקף האצה בגידול היצע העבודה וזאת, לצד האצה מתונה יותר בגידול התעסוקה. ראוי לציין, כי גידול היצע העבודה נבע גם מעלייה בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה, המבטאת, ככל הנראה, חזרתם לשוק העבודה של אנשים שקודם לכן נואשו מחיפוש עבודה ועתה הם רואים סיכויים טובים יותר למצוא אותה. שנית, הגידול המשמעותי בתעסוקה- מספר המועסקים גדל ב- 86,000 בין הרביע הרביעי של 1998 לרביע הרביעי של 1999 - הקיף ב- 1999 גם את המגזר העסקי. שלישית-כאופייני לשלבים הראשוניים של יציאה מהמיתון, כאשר עוצמת ההתאוששות עדיין לא ברורה למעסיקים- חלה עלייה בשעות העבודה השבועיות למועסק ברביעים השני והשלישי של 1999, ובעיקר ברביע האחרון של שנה זו. במבט לאחור, העלייה בשיעור האבטלה בשנים 1997 ו- 1998 אשר החלה מאמצע שנת 1996- ביטאה את הביקושים הממותנים במשק, אשר השתקפו בגידול מתון יחסית בתעסוקה- פחות מ-2% לשנה- ובעיקר בתעסוקת הישראלים - כ-1.5 אחוז לשנה. זאת, בעוד שהיצע העבודה- כוח העבודה האזרחי- גדל בקצב דומה לשיעור גידול האוכלוסייה בגיל העבודה – כ 2.5% לשנה. כך, הפער שנוצר ביניהם השתקף בעליית שיעור האבטלה. בשנת 1999, כאמור, נמשך הגידול באבטלה וזאת, תוך עלייה מהירה בהיצע העבודה- 3.5% ששיקפה גם עלייה של שיעור ההשתתפות בכוח העבודה, לצד עלייה מתונה יותר בתעסוקה 3.1% ובכלל זה, בסקטור העסקי. הגידול באבטלה בשנים אלה לא היה אחיד על פני קבוצות האוכלוסייה והתמקד בבעלי ההשכלה הנמוכה - אשר בקרבם שיעור האבטלה והעלייה באבטלה היו גבוהים יחסית. התפתחות זו משקפת מספר גורמים: התהליך ארוך הטווח של שינוי מבני במשק, תוך צמצום משקלם של ענפים עתירי עבודה פשוטה, ובעיקר בשנים האחרונות על רקע תהליך החשיפה ועליית שכר המינימום; הצמצום בפעילות של ענף הבנייה, לאחר התרחבותו הרבה במחצית הראשונה של שנות התשעים; גידול משקלם של העובדים המשכילים בכל ענפי המשק; וגידול מהיר בתעסוקת עובדים זרים ועובדי שטחים המתחרים בעובדים בעלי השכלה נמוכה.