24.03.04

מתוך דו"ח בנק ישראל: עצימות סכסוכי העבודה בישראל בהשוואה בין-לאומית

רצ"ב קטע מתוך הסקירה השנתית של מחלקת המחקר בבנק ישראל שיתפרסם עם דו"ח בנק ישראל ביום 30.3.04, לפרסום.

 

בשנת 2003 התערערו יחסי העבודה במשק בעיקר על רקע הסדרי פנסיה חדשים והעלאת גיל פרישת החובה, וכן בשל הכוונה לחולל שינויים מבניים נרחבים בשירותים הציבוריים ובתאגידים הממשלתיים תוך צמצום ניכר בכוח האדם. כיוון שכך יש חשיבות לבחון את עצימות סכסוכי העבודה בישראל בהשוואה לעולם ואת המגמות הצפויות.

עצימות סכסוכי עבודה היא במידה רבה פועל יוצא של מצב משקי, הסדרים מוסדיים-חוקיים (למשל זכות השביתה), מדיניות ממשלתית, מבנה המערכת הפוליטית ועוד. בהשוואה בין-לאומית רב-שנתית שכיחות העיצומים והשביתות בישראל ועוצמתם – הנמדדים לפי מספר האירועים, שיעור העובדים הלוקחים בהם חלק וימי העבודה שאבדו (מתוקננים בגין מספר השכירים) – גבוהה בממוצע בהרבה מאשר במדינות המערב (שבחלק מהן קיימת שונות בין-שנתית ניכרת). 

לריבוי סכסוכי העבודה בישראל בעשורים האחרונים כמה הסברים אפשריים: (א) עובדי הציבור מעורבים בחלק הארי של סכסוכי העבודה, וחלקה של התעסוקה בשירותים הציבוריים ובתאגידים הממשלתיים בארץ גבוה יחסית. העובדים בהם מאוגדים ולא חשופים לפיטורים, והמעביד אינו ניצב בפני תחרות בשוק המוצרים. (ב) מגבלות מועטות בלבד מוטלות על זכות השביתה של עובדי הציבור בכלל ושל המועסקים בשירותים החיוניים בפרט. (ג) בגלל שיעורי אינפלציה גבוהים בעבר הונהגו מנגנוני הצמדה חלקיים של השכר (תוספת יוקר), והעובדים היו נושאים ונותנים עם המעביד בתדירות גבוהה במטרה לזכות בפיצוי על שחיקת השכר ולהגדיל את התמורה לעבודה. בעידן של יציבות מחירים תופעה זו צפויה להיחלש, אף כי התנודתיות בהתפתחות המחירים בשנים האחרונות עדיין גבוהה יחסית.

שיעור החברות בארגוני עובדים בישראל גבוה מהשיעורים המקבילים ברוב המדינות המפותחות, אולם אינו יוצא דופן, ושיעור הכיסוי של ההסכמים הקיבוציים דווקא נמוך יחסית1, כך שלא ברורה הזיקה בין דפוסי ההתאגדות לבין עצימות סכסוכי העבודה. מערכת יחסי העבודה בישראל נמצאת בעיצומו של מעבר מהדגם השיתופי, הנהוג ברבות ממדינות מערב אירופה, שלפיו מתנהל משא ומתן כלל-ארצי בין ארגוני העובדים לבין הממשלה והמעסיקים הפרטיים, ולעיתים אף נחתמת אמנה חברתית, לדגם האנגלו-אמריקאי, המבוסס על ניהול משא ומתן ברמת האיגוד והמפעל. לא ברור אם תהליך זה יוביל להפחתה של עצימות סכסוכי העבודה, שכן עד היום היה בכוחם של ארגוני עובדים, לעיתים, למתן את דרישות העובדים.                                                                                    

בשנתיים האחרונות נסבו כאמור סכסוכי העבודה בישראל סביב הכוונה לחולל שינויים מבניים וארגוניים מרחיקי לכת בשירותים הציבוריים ובתאגידים הממשלתיים. השוואה מעניינת של השלכות תהליכים דומים לאלו המתרחשים כעת בישראל על מערכת יחסי העבודה היא לבריטניה של שנות השמונים. באותה התקופה נפתחו השווקים לתחרות, תוך הקטנת עוצמתם של מונופולים, גברה ההפרטה ומיקור-החוץ, בדגש על השירותים הציבוריים, והתעסוקה החלקית והזמנית התרחבה מאוד. התמורות ביחסי העבודה היו כבירות: תחולת המשא ומתן צומצמה והוא עבר לרמת המפעל; מעסיקים לא היו חייבים עוד להכיר בארגון העובדים הנבחר; כדי לפתוח בשביתה נדרשה הצבעה שבה יושג רוב; בנסיבות מסוימות המעבידים היו רשאים לפטר עובדים שובתים; עובדים מאוגדים היו זכאים למימון של הליכים משפטיים נגד ועד העובדים מכספי ציבור ועוד. כתוצאה מכל אלו נרשמה ירידה תלולה בשיעור ההתאגדות ועלייה חדה באי-השוויון בהכנסה משכר. אין להתפלא אפוא שבמהלך התקופה הנסקרת התערערו יחסי העבודה בבריטניה (דיאגרמה 1). ואולם, לאחר תקופה סוערת זו חלה רגיעה, וכיום עצימות סכסוכי העבודה בבריטניה היא מן הנמוכות באירופה.

בספרד עצימות סכסוכי העבודה היא הגבוהה באירופה, אף שאיגודי העובדים חלשים ומפוצלים, ומערכת יחסי העבודה מוסדרת. ההסבר לכך תואם בחלקו את גורמי הרקע שרווחו בארץ שנים ארוכות: השביתות הן חלק בלתי נפרד מהמשאים והמתנים המנוהלים על-ידי האיגודים הגדולים, נפוצות שביתות כלליות, בשל התנגדות תנועת העובדים למדיניות החברתית-כלכלית של הממשלה ולהגמשת שוק העבודה, ושיתוף הפעולה בין ארגוני העובדים לממשלה מצומצם. בשנים האחרונות פחתו סכסוכי העבודה, מפני עליית חשיבותם של הסכמים פנים-מפעליים, התרחבות העבודה הלא-מאורגנת וכינון מנגנוני גישור. עם זאת, בספרד, בניגוד לישראל, חלקם של עובדי הציבור בשביתות מועט. 

לאור הניסיון בעולם ניתן לשער ששינויים מבניים עתידיים בשירותים הציבוריים ובתאגידים הממשלתיים בישראל עלולים להביא בטווח הקצר להסלמה ביחסי העבודה. בטווח הארוך צפויה, כנראה, ירידה בעצימות סכסוכי העבודה – בשל הגמשת שוק העבודה והגברת התחרות בתחום השירותים המסופקים כיום על ידי תאגידים ממשלתיים.

 

1בישראל פחת שיעור חברי ההסתדרות הכללית ואלו המכוסים בהסכמים קיבוציים מ-80 עד 85 אחוזים (כל אחד) בתחילת שנות השמונים ל-40 עד 45 אחוזים וכ-56 אחוזים, בהתאמה, בשנת 2000. התהליך הואץ עם חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי בשנת 1995. לפירוט ולהשוואות בין-לאומיות ראו: class=MsoNormal dir=RTL>Cohen, Y. et al. (2003), "Unpacking Union Density: Membership and Coverage in the Transformation of the Israeli IR System", Industrial Relations, Vol. 42, No. 4; ILO, World Labour Report 1997-1998.