07.06.04

מחקר: החברות שהתפרקו עקב חדלות פרעון1

במחקר שנערך במחלקת המחקר של בנק ישראל בדק רן שהרבני את המאפיינים של חברות שהתפרקו על פי צו פירוק, בגלל חדלות פירעון, בשנים 2001-1990. בנוסף לכך נותחו הסיבות המקרו-כלכליות לפירוק. המחקר מתבסס על הצלבת מידע בין שני מאגרי מידע של משרד המשפטים – מאגר החברות שהתפרקו ומאגר החברות אצל רשם החברות. להלן הממצאים העיקריים:

 

בשנת 2001 התפרקו כ-400 חברות מתוך כ-80,000 חברות פעילות. לכ-3,500 החברות שהתפרקו בשנים 1990-2001 מספר מאפיינים משותפים:

גיל צעיר: הגיל החציוני של חברות שהתפרקו הוא כ-5.3 שנים.

¦

מספר מועסקים קטן: המספר הממוצע של מועסקים-לחברה בחברות שהתפרקו ב-2001 היה נמוך בהרבה מאשר במגזר העסקי בכללו. ההסבר לממצא זה, העולה גם מהספרות, הוא שלחברות קטנות קשה יותר לגייס הון וחוב, והן תלויות במידה רבה במערכת הבנקאות, ואילו חברות גדולות יכולות לגייס הון וחוב גם ממקורות חוץ-בנקאיים בארץ ובחו"ל. לחברות קטנות ו/או צעירות יש יותר בעיות בניהול שכן בדרך כלל מנהל אחד עוסק בכול תחומי הפעילות של העסק.

¦

יצוא: שיעורן של חברות היצוא מהחברות שהתפרקו היה כמחצית משיעורן של חברות היצוא במשק בכללו.

¦

הענף: הסבירות הגבוהה ביותר להתפרק היא לחברות בענפי הבנייה והתעשייה (לוח 1 טור 4). תקופת המחקר התאפיינה בהתרחבות מואצת של ענף הבניה בעקבות גל העלייה ולאחר מכן התכווצות. בתעשייה התקופה התאפיינה בסיום תהליך החשיפה של המשק הישראלי ליבוא מארצות שלישיות. סבירות נמוכה להתפרק מאפיינת חברות בשירותים העסקיים, והסבירות הנמוכה ביותר היא בענף השירותים הפיננסיים.

¦

עתירות טכנולוגיה בתעשייה: הסבירות שחברות תעשייה בענפים המסורתיים, ובעיקר בענף הטקסטיל וההלבשה, תתפרקנה היא הגבוהה ביותר והסבירות הנמוכה ביותר היא בענפי הטכנולוגיה המעורבת. הסבירות שחברות טכנולוגיה עילית יתפרקו גדלה בשנים 2002-1997, כיוון שההתפתחות המואצת של תחום זה בסוף שנות ה-90 לוותה בכניסת חברות חדשות רבות, ואלה, כאמור, נוטות להתפרק יותר מאשר חברות ותיקות.

¦

 

הסיבות המקרו-כלכליות לפירוק

ההשפעה של משתנים מקרו-כלכליים על שיעור החברות שהתפרקו עקב חדלות פירעון1, נבחנה לפי נתונים רבעוניים לתקופה  1991:I עד 2001:I

פער התוצר (ההפרש בין התוצר בפועל לתוצר הפוטנציאלי), המיצג את מחזור העסקים, משפיע על שיעור החברות המתפרקות. כאשר התוצר בפועל גבוה באחוז אחד מהפוטנציאלי, שיעור החברות המתפרקות קטן ב-2-3 אחוזים, והיפוכו של דבר כאשר התוצר בפועל נמוך מהפוטנציאלי.

 

1.

כאשר האינפלציה בפועל, לאורך זמן, נמוכה באחוז מזו שנצפתה, שיעור החברות המתפרקות עולה ב-5 אחוזים, והיפוכו של דבר כשהאינפלציה בפועל גבוהה מזו שנצפתה. הסיבות לכך הן: כשהאינפלציה בפועל נמוכה מזו שנצפתה (א) הריבית הריאלית בדיעבד על האשראי הלא-צמוד שהפירמות נטלו גבוהה מזו שהן צפו בעת נטילת האשראי; (ב) השכר הריאלי גדל בשיעורים העולים על אלו שהפירמה צפתה בעת חתימת הסכמי השכר הנומינליים, כנראה בשל קשיחות בהסכמים. בתקופה הנדונה הציפיות לאינפלציה היו גבוהות בממוצע מהאינפלציה בפועל (כתוצאה מתהליך הדיסאינפלציה), וכ-4-3 אחוזים מפירוקי החברות בתקופה ניתן לייחס למשתנה זה.

 

2.

כאשר הריבית לטווח ארוך עולה, גדלות הוצאות המימון של החברה, ואילו הפדיון אינו גדל, כך ששיעור החברות המתפרקות עולה. השפעה דומה מתקבלת כאשר השכר הריאלי עולה יותר מאשר הפריון, כך שההוצאות עולות יותר מאשר הפדיון.

 

3.

שינויים בשער החליפין הריאלי לא השפיעו על שיעור החברות שהתפרקו, כנראה משום חלקן הקטן של החברות המייצרות מוצרים סחירים מסך החברות הפעילות, וחשופות בשל כך לתנודות בשער החליפין.

4.

1שיעור החברות שהתפרקו אינו מתוקנן בגין מספר עובדים או גודל חברה.

 

 

ענף המנהל הציבורי הושמט, שכן החברות בו אינן שייכות למגזר העסקי, ולכן אינן מתפרקות עקב חדלות פירעון.

1.

סך החברות במשק וסך החברות שהתפרקו אינו מתוקנן בגין מספר עובדים.

2.

מספר החברות בענף הכלכלי מחולק במספר החברות במשק.

3.

הממוצע במשק מנורמל ל-1.

4.

התפרקו  בעיקר חברות מענף הבינוי.

5.

אחוז החברות שהתפרקו בכל המשק. 

6.

1הדעות המובאות במחקר אינן משקפות בהכרח את עמדת בנק ישראל אלא את עמדת הכותב בלבד.

​