• בוועידת האקלים, שהתקיימה לקראת סוף שנת 2021 בגלזגו, סקוטלנד, הושגו הסכמות בין-לאומיות בעניין הפחתת פליטות גזי החממה, ורוב המדינות, כולל ישראל, הציגו יעדים לאומיים להפחתה ניכרת של הפליטות בטווחים הבינוני והארוך. ספק אם ההסכמות שהושגו בוועידה מספיקות כדי להעלות את העולם על מסלול של אפס פליטות נטו או להגבלת ההתחממות הגלובלית ליעד שנקבע בהסכם פריז 2015.
• בעוד שמדינות מפותחות רבות עדיין בונות, מפתחות ומתכננות תחנות כוח פחמיות לחשמל, שהוא מקור אנרגיה מזהם במיוחד, ישראל צפויה לסיים את השימוש בפחם עם סגירת תחנת הכוח הפחמית האחרונה שלה בשנת 2026.
• סימולציות שערכנו ביחס לפליטות הכרוכות בייצור חשמל מלמדות שישראל תתקשה לעמוד ביעדי האקלים שהציבה לעצמה. זאת במסגרת תרחישים המבוססים על הטכנולוגיות הקיימות.
• הפער בין יעדי הפחתת הפליטות ליכולת להשיגם בטכנולוגיות הקיימות אינו אופייני רק לישראל. לפיכך ייתכן שההתייחסות הבין-לאומית להתקדמות ישראלית איטית מכפי שנקבע לעבר היעדים לא תהיה מחמירה.
• הרחבה ניכרת של משקל האנרגיה הסולרית באספקת החשמל בישראל תחייב השקעה באמצעים לאגירת אנרגיה, וכן החזקה של תחנות כוח המבוססות על גז טבעי, שתוכלנה לענות על הביקוש במקרה של אירועי מזג אוויר קיצוניים.
• הפחתה מואצת של יכולת ייצור החשמל המבוסס על דלקים מאובנים בהעדר חלופות יציבות עלולה לפגוע בביטחון האנרגטי של ישראל, כפי שהמחישו אירועי השנים האחרונות באירופה.
• לנוכח ההתפתחויות בוועידת גלזגו, המשליכות על קצב ההפחתה של פליטות גזי החממה, עלו הסיכונים להמשך ההתחממות הגלובלית, ולכן גבר הצורך להיערך להסתגלות (אדפטציה) למצב החדש. הסיכון הרלוונטי ביותר לישראל הוא למערכות הכלכלה והבריאות. אמנם לפי דוחות ה-IPCC סיכון זה לאזורנו נמוך ביחס למדינות אחרות, אך העלייה בסיכון הכללי צפויה להשפיע גם עלינו.