תקציר פרק ז':
· העודף בחשבון השוטף של ישראל בעשור האחרון גבוה מאשר ברוב רובן של מדינות OECD. בשנים 2016-2010 הגיע העודף, בממוצע שנתי, ל-3.2 אחוזי תוצר, לעומת 1.2 אחוז תוצר במדינות OECD, בממוצע.
· מאז שנות השמונים עבר המשק הישראלי ממצב המאפיין משקים מתפתחים, שבהם היקף החיסכון הלאומי נמוך בהרבה משיעור ההשקעה המקומית, למצב המאפיין משקים מפותחים, שבהם שיעור החיסכון הלאומי גבוה משיעור ההשקעה המקומית.
· שיעור החיסכון של ישראל דומה לזה של מדינות OECD, אולם בהתחשב ביחס התלות הגבוה יותר של האוכלוסייה בישראל שיעור החיסכון בה היה צפוי להיות נמוך יותר.
· הרצון לחסוך – בעולם ובישראל – גבר, על רקע גידולו של אי-השוויון הכלכלי, עליית תוחלת החיים ועוד. מגמות אלו פועלות לירידה מתמשכת של הריבית בעולם.
· לגידולו של שיעור החיסכון בישראל ביחס למדינות ה-OECD תרמו המעבר של עובדי המגזר הציבורי מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, החלת פנסיית חובה על כלל השכירים והירידה בהיקף הביטוח הסוציאלי. השפעת המעבר לפנסיה צוברת על החיסכון היא זמנית, אך היא תפוג רק עם השלמת המעבר של כלל העובדים והגמלאים לפנסיה צוברת.
· בישראל רובו הגדול של גידול החיסכון הפך לעודף בחשבון השוטף, כלומר להשקעות בחו"ל, ולא להשקעה מקומית. מגמה זו התאפשרה מפני הסרת המגבלות מעל השקעה בחו"ל שאפשרה לגופים המוסדיים (פנסיה, גמל וביטוח) להגדיל את השקעותיהם בחו"ל.
· שיעור ההשקעה המקומית בישראל בעשור האחרון היה נמוך בכ-3 אחוזי תוצר מהממוצע במדינות OECD. הפער נבע מהשקעה נמוכה יותר בבנייה שלא למגורים – בתשתיות תחבורה, במבני תעשייה, בבתי מלון, בבתי ספר, בבתי חולים וכו'. זאת למרות שקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה בישראל מחייב שיעור השקעה גבוה יותר.
· ההשקעות במשק הישראלי מניבות הממוצע תשואה גבוהה מזו של השקעה במשקים בוגרים ומפותחים: חלק התמורה להון בתוצר בישראל גבוה יחסית לאותם משקים, אף שמלאי ההון של ישראל (ביחס לתוצר) נמוך יותר.
· העודף המתמשך בחשבון השוטף תרם רבות ליציבות הפיננסית של המשק ולשיפור דירוג האשראי שלו. ואולם, עודף הנכסים של המגזר הציבורי מול חו"ל הגיע לרמה נאותה.
· רצוי שהמגזר הציבורי יפעל להגדלת ההשקעה המקומית במיזמי תשתית – בכאלה שצפויה מהם תשואה כלכלית נאותה. השקעה בתשתית צפויה לשפר את התשואה-להון של המגזר הפרטי ולהגדיל את ההשקעה הפרטית במשק.