להודעה כמסמך Word
בדברי אתייחס: להקצאת האשראי על ידי המערכת הבנקאית; לסוגיית הסדרי החוב וכן לבדיקות שהפיקוח על הבנקים מבצע.
סיכון האשראי הוא אחד ממוקדי הסיכון המרכזיים לגופים שעוסקים במתן אשראי – הן גופים בנקאיים והן גופים חוץ בנקאיים. לכן, הפיקוח על הבנקים, כמו גם רשויות פיקוח בעולם, משקיעים מאמצים רבים בהסדרה של ניהול סיכון האשראי, במעקב אחר אופן ניהול הסיכון בבנקים ובאופן רישומו בספרי הבנק – כפי שאפרט בהמשך.
בנושא הקצאת האשראי על ידי המערכת הבנקאית
כאשר אנו בוחנים אם קיים עיוות במערכת אנו מתבססים על הנתונים:
סך האשראי שניתן לציבור על ידי המערכת הבנקאית עומד על כ-860 מיליארדי ש"ח (יתרה מאזנית לסוף 2012), מתוכו סך האשראי למגזר העסקי הוא בהיקף של כ-415 מיליארדי ש"ח (מזה: כ- 60 מיליארדי ש"ח לעסקים קטנים), האשראי לאנשים פרטיים בהיקף של כ-360 מיליארדי ש"ח (מזה: כ- 240 מיליארדים הלוואות לדיור) והאשראי שניתן ללווים עבור פעילותם בחו"ל בהיקף של כ-86 מיליארדי ש"ח.
כלומר, כ-48% מהאשראי ניתן למגזר העסקי, כ-42% ניתן למשקי בית, וכ-10% ללווים בחו"ל. חשוב להדגיש, כי בשנים האחרונות האשראי הבנקאי מוסט מהמגזר העסקי למגזר משקי הבית, בעיקר למשכנתאות. לנוכח מגמת הגידול באשראי הבנקאי למשקי בית יחד עם שינויים במאפיינים אחרים של חוב משקי הבית יש לקחת בחשבון שתופעת הסדרי החוב עשויה להתרחב גם למגזר זה.
בהקשר זה, ישנן שתי בעיות הקשורות זו בזו, בהן אנו מטפלים:
1. ריכוזיות האשראי שניתן לקבוצות עסקיות גדולות, שהיא תמונת ראי של הריכוזיות במשק ומשתקפת גם באשראי החוץ בנקאי.
הטיפול בריכוזיות המשקית נעשה על ידי ועדת הריכוזיות ותזכיר החוק מונח על שולחן הוועדה.
לגבי ריכוזיות האשראי במערכת הבנקאות – בתחילת 2012 הוחמרו המגבלות על מתן אשראי לקבוצת לווים (מ-30% מבסיס ההון ל-25%) ונקבעה מגבלה כוללת כך שסך האשראי ללווים שחבותם מעל 10% מבסיס ההון לא תעלה על 120% מבסיס ההון.
2. היצע האשראי למגזר הקמעונאי (משקי בית ועסקים קטנים) נסמך רובו ככולו על המערכת הבנקאית.
הנושא כבר נבדק על ידנו במסגרת בחינת התחרותיות במערכת הבנקאית ומצאנו שיש להרחיב את היצע האשראי למשקי בית ועסקים קטנים. בעוד שהלווים הגדולים נהנים מהיצע אשראי רחב הן מהבנקים והן מהגופים המוסדיים, הרי שהמגזר הקמעונאי תלוי באופן מוחלט במערכת הבנקאית.
הנושא השני אליו אתייחס הוא הסדרי החוב במערכת הבנקאית
על רקע ריבוי הסדרי חוב בתקופה האחרונה – שבמסגרתם מבוצעות "תספורות" על חלק מהחוב, התחזקה הביקורת הציבורית נגד אותם הסדרי חוב הכוללים מחיקה של חוב, ויתור על בטחונות, או הסדרים במסגרתם בעלי השליטה בחברות אינם משלמים מחיר על הנזק שנגרם למלווים.
לעניין זה הנחת היסוד היא כי הלוואות צריך להחזיר עד השקל האחרון, ולהחזירן במועד ועל פי התנאים שסוכמו בין הלווה לבין המלווה - זו איננה שאלה פתוחה, אלא אבן בסיס עליו מושתת כל משק הכלכלי ופיננסי;
גם אין שאלה לגבי הצורך למצות את כל הדרכים כדי לגבות חובות, כאשר הליכי הגבייה יכולים להתבצע גם במסגרת הסדרי חוב, לפני שננקטים צעדים משפטיים לגביית החוב.
החשש שהועלה כי שיקולים לא עניינים שמשפיעים על הסדרי חוב, נבדק ויבדק באופן יסודי – הבדיקה תתבצע הן בהיבט המשקי הרחב על ידי הוועדה ששר האוצר ונגיד בנק ישראל החליטו על הקמתה, והן בכל אחד מהמגזרים הפיננסיים – בנקים, שוק ההון והגופים המוסדיים, זאת, כדי להבטיח משק כלכלי שמבוסס על מגוון רחב של ערוצי אשראי אמינים וחזקים, שיתמוך בצמיחה הכלכלית של המשק.
בהקשר לכך חשוב להדגיש כי:
• מינוי הוועדה אינו מייתר ואינו מחליף את הבדיקה הספציפית שעורך הפיקוח על הבנקים לבדיקת הסדר החוב שגובש בבנק לאומי - הפיקוח ימשיך בביצועה של בדיקה זו;
• מינוי זה גם אינו מחליף או מייתר הפקת לקחים שכל אחד מהרגולטורים צריך לבצע בתחום אחריותו, על מנת לשפר את תהליכי מתן האשראי, ניהולו ובמידת הצורך גם גיבוש הסדר לגבייתו.
אבקש להבהיר כי עצם ההגעה להסדר חוב הינה תהליך לגיטימי, וחלק מניהול סיכוני אשראי תקין, הן במערכת הבנקאית והן במערכת החוץ בנקאית. צריך לזכור שהסדר חוב הוא לעיתים הצעד הראשון בתהליך ההבראה של החברה, אשר אם יצלח, הוא ישיא ערך למלווים, למשקיעים, לעובדים ולמשק בכללותו – החלופה להסדר היא פשיטת רגל שגם לה יש מחיר.
הבעייתיות טמונה בריבוי הסדרי החוב לאורך זמן והשלכותיה על מוסר התשלומים במשק.
הנושא השלישי הוא הבדיקות שהפיקוח על הבנקים מבצע
ראשית חשוב להבהיר כי הפיקוח אינו מדווח מראש על החלטות עסקיות שמקבל הבנק וגם אינו צריך להיות מדווח מראש, אין הוא מעניק "פרה רולינג" להחלטות טרם מתן האשראי, או טרם חתימה על הסדרי חוב. דירקטוריון של בנק והנהלה של בנק הם אלה שנושאים באחריות להחלטות ולפעולות הבנק - כך היה וכך יהיה.
הפיקוח על הבנקים נושא באחריות, תפקיד הפיקוח על הבנקים הוא להבטיח את יציבותם של הבנקים, על מנת שיוכלו לעמוד בהתחייבויותיהם למפקידים - אולם, אסור שהפיקוח יחרוג מסמכותו וינהל את הבנקים. לפיכך, התערבות פיקוחית קיימת, באופן שוטף, בשני מצבים:
האחד, בנקודות בהן יש חשש לכשל בתהליכי קבלת ההחלטות או כאשר ההחלטות עצמן לוקות באי-סבירות משמעותית, ובעקבות כך, ההחלטות שהתקבלו, פוגעות בבנק, במוניטין שלו או באמון הציבור או בהתנהלותו התקינה. במקרה כזה הפיקוח יתערב וידרוש תיקון של פגמים בתהליכים ובהחלטות שנתקבלו.
השני, התערבות בפעילות או בעסקה ספציפיים, גם בטרם בוצעו, שיש בהם כדי לסכן את יציבות הבנק. התערבות כאמור היא היוצאת מן הכלל.
בכל עניין בו יש מקום למעורבות של הפיקוח, היא מבוצעת רק לאחר בדיקה יסודית של מכלול התהליכים שבוצעו, הנסיבות בעת קבלת ההחלטות, והמידע שהיה בפני מקבלי ההחלטות. בהחלט יתכן שלאחר שנבדוק את העניין, בנק כזה או אחר ייאלץ לנקוט בצעדים השונים מאילו שסבר שעליו לנקוט בהם.
במקום שניתן אשראי יהיו גם הפסדים (הפרשות ומחיקות) וגם הסדרי אשראי, שכן העיסוק באשראי כרוך בניהול סיכונים - בין אם מדובר בחייב שהוא לווה גדול, בין אם מדובר בחייב שהוא עסק בינוני וקטן, ובין אם מדובר בחייב אחר, כגון משק בית.
בחינת ההפרשה לחובות מסופקים בספרי הבנקים מדגישה כי סיכוני אשראי קיימים לא רק בחובות המגזר העסקי אלא גם בחובות משקי הבית. בשנים 2010-2012 חמשת הבנקים הגדולים הפרישו כ- 3.2 מיליארדי ש"ח בממוצע כל שנה בגין הפסדי אשראי, המהווים כ- 0.4% מיתרת האשראי.
ראוי שבחינת איכות האשראי תעשה באופן כולל ותבחן על פני זמן - במבחן התוצאה, בשבע השנים האחרונות שיעור הפסדי האשראי במערכת הבנקאית עמד על כ-0.5% בממוצע, כאשר בשנות המשבר הפיננסי הגדול 2008-2009, שיעור זה הגיע לכ-0.7% בשנה. זאת לעומת שיעורי הפסד של למעלה מ-1% במערכות בנקאות במדינות מערביות - דבר המעיד על השמרנות היחסית של המערכת הבנקאית במתן אשראי.
סיכון האשראי הוא אחד ממוקדי הסיכון המרכזיים לגופים שעוסקים במתן אשראי – הן גופים בנקאיים והן גופים חוץ בנקאיים. לכן, הפיקוח על הבנקים, כמו גם רשויות פיקוח בעולם, משקיעים מאמצים רבים בהסדרה של ניהול סיכון האשראי, במעקב אחר אופן ניהול הסיכון בבנקים ובאופן רישומו בספרי הבנק – כפי שאפרט בהמשך.
בנושא הקצאת האשראי על ידי המערכת הבנקאית
כאשר אנו בוחנים אם קיים עיוות במערכת אנו מתבססים על הנתונים:
סך האשראי שניתן לציבור על ידי המערכת הבנקאית עומד על כ-860 מיליארדי ש"ח (יתרה מאזנית לסוף 2012), מתוכו סך האשראי למגזר העסקי הוא בהיקף של כ-415 מיליארדי ש"ח (מזה: כ- 60 מיליארדי ש"ח לעסקים קטנים), האשראי לאנשים פרטיים בהיקף של כ-360 מיליארדי ש"ח (מזה: כ- 240 מיליארדים הלוואות לדיור) והאשראי שניתן ללווים עבור פעילותם בחו"ל בהיקף של כ-86 מיליארדי ש"ח.
כלומר, כ-48% מהאשראי ניתן למגזר העסקי, כ-42% ניתן למשקי בית, וכ-10% ללווים בחו"ל. חשוב להדגיש, כי בשנים האחרונות האשראי הבנקאי מוסט מהמגזר העסקי למגזר משקי הבית, בעיקר למשכנתאות. לנוכח מגמת הגידול באשראי הבנקאי למשקי בית יחד עם שינויים במאפיינים אחרים של חוב משקי הבית יש לקחת בחשבון שתופעת הסדרי החוב עשויה להתרחב גם למגזר זה.
בהקשר זה, ישנן שתי בעיות הקשורות זו בזו, בהן אנו מטפלים:
1. ריכוזיות האשראי שניתן לקבוצות עסקיות גדולות, שהיא תמונת ראי של הריכוזיות במשק ומשתקפת גם באשראי החוץ בנקאי.
הטיפול בריכוזיות המשקית נעשה על ידי ועדת הריכוזיות ותזכיר החוק מונח על שולחן הוועדה.
לגבי ריכוזיות האשראי במערכת הבנקאות – בתחילת 2012 הוחמרו המגבלות על מתן אשראי לקבוצת לווים (מ-30% מבסיס ההון ל-25%) ונקבעה מגבלה כוללת כך שסך האשראי ללווים שחבותם מעל 10% מבסיס ההון לא תעלה על 120% מבסיס ההון.
2. היצע האשראי למגזר הקמעונאי (משקי בית ועסקים קטנים) נסמך רובו ככולו על המערכת הבנקאית.
הנושא כבר נבדק על ידנו במסגרת בחינת התחרותיות במערכת הבנקאית ומצאנו שיש להרחיב את היצע האשראי למשקי בית ועסקים קטנים. בעוד שהלווים הגדולים נהנים מהיצע אשראי רחב הן מהבנקים והן מהגופים המוסדיים, הרי שהמגזר הקמעונאי תלוי באופן מוחלט במערכת הבנקאית.
הנושא השני אליו אתייחס הוא הסדרי החוב במערכת הבנקאית
על רקע ריבוי הסדרי חוב בתקופה האחרונה – שבמסגרתם מבוצעות "תספורות" על חלק מהחוב, התחזקה הביקורת הציבורית נגד אותם הסדרי חוב הכוללים מחיקה של חוב, ויתור על בטחונות, או הסדרים במסגרתם בעלי השליטה בחברות אינם משלמים מחיר על הנזק שנגרם למלווים.
לעניין זה הנחת היסוד היא כי הלוואות צריך להחזיר עד השקל האחרון, ולהחזירן במועד ועל פי התנאים שסוכמו בין הלווה לבין המלווה - זו איננה שאלה פתוחה, אלא אבן בסיס עליו מושתת כל משק הכלכלי ופיננסי;
גם אין שאלה לגבי הצורך למצות את כל הדרכים כדי לגבות חובות, כאשר הליכי הגבייה יכולים להתבצע גם במסגרת הסדרי חוב, לפני שננקטים צעדים משפטיים לגביית החוב.
החשש שהועלה כי שיקולים לא עניינים שמשפיעים על הסדרי חוב, נבדק ויבדק באופן יסודי – הבדיקה תתבצע הן בהיבט המשקי הרחב על ידי הוועדה ששר האוצר ונגיד בנק ישראל החליטו על הקמתה, והן בכל אחד מהמגזרים הפיננסיים – בנקים, שוק ההון והגופים המוסדיים, זאת, כדי להבטיח משק כלכלי שמבוסס על מגוון רחב של ערוצי אשראי אמינים וחזקים, שיתמוך בצמיחה הכלכלית של המשק.
בהקשר לכך חשוב להדגיש כי:
• מינוי הוועדה אינו מייתר ואינו מחליף את הבדיקה הספציפית שעורך הפיקוח על הבנקים לבדיקת הסדר החוב שגובש בבנק לאומי - הפיקוח ימשיך בביצועה של בדיקה זו;
• מינוי זה גם אינו מחליף או מייתר הפקת לקחים שכל אחד מהרגולטורים צריך לבצע בתחום אחריותו, על מנת לשפר את תהליכי מתן האשראי, ניהולו ובמידת הצורך גם גיבוש הסדר לגבייתו.
אבקש להבהיר כי עצם ההגעה להסדר חוב הינה תהליך לגיטימי, וחלק מניהול סיכוני אשראי תקין, הן במערכת הבנקאית והן במערכת החוץ בנקאית. צריך לזכור שהסדר חוב הוא לעיתים הצעד הראשון בתהליך ההבראה של החברה, אשר אם יצלח, הוא ישיא ערך למלווים, למשקיעים, לעובדים ולמשק בכללותו – החלופה להסדר היא פשיטת רגל שגם לה יש מחיר.
הבעייתיות טמונה בריבוי הסדרי החוב לאורך זמן והשלכותיה על מוסר התשלומים במשק.
הנושא השלישי הוא הבדיקות שהפיקוח על הבנקים מבצע
ראשית חשוב להבהיר כי הפיקוח אינו מדווח מראש על החלטות עסקיות שמקבל הבנק וגם אינו צריך להיות מדווח מראש, אין הוא מעניק "פרה רולינג" להחלטות טרם מתן האשראי, או טרם חתימה על הסדרי חוב. דירקטוריון של בנק והנהלה של בנק הם אלה שנושאים באחריות להחלטות ולפעולות הבנק - כך היה וכך יהיה.
הפיקוח על הבנקים נושא באחריות, תפקיד הפיקוח על הבנקים הוא להבטיח את יציבותם של הבנקים, על מנת שיוכלו לעמוד בהתחייבויותיהם למפקידים - אולם, אסור שהפיקוח יחרוג מסמכותו וינהל את הבנקים. לפיכך, התערבות פיקוחית קיימת, באופן שוטף, בשני מצבים:
האחד, בנקודות בהן יש חשש לכשל בתהליכי קבלת ההחלטות או כאשר ההחלטות עצמן לוקות באי-סבירות משמעותית, ובעקבות כך, ההחלטות שהתקבלו, פוגעות בבנק, במוניטין שלו או באמון הציבור או בהתנהלותו התקינה. במקרה כזה הפיקוח יתערב וידרוש תיקון של פגמים בתהליכים ובהחלטות שנתקבלו.
השני, התערבות בפעילות או בעסקה ספציפיים, גם בטרם בוצעו, שיש בהם כדי לסכן את יציבות הבנק. התערבות כאמור היא היוצאת מן הכלל.
בכל עניין בו יש מקום למעורבות של הפיקוח, היא מבוצעת רק לאחר בדיקה יסודית של מכלול התהליכים שבוצעו, הנסיבות בעת קבלת ההחלטות, והמידע שהיה בפני מקבלי ההחלטות. בהחלט יתכן שלאחר שנבדוק את העניין, בנק כזה או אחר ייאלץ לנקוט בצעדים השונים מאילו שסבר שעליו לנקוט בהם.
במקום שניתן אשראי יהיו גם הפסדים (הפרשות ומחיקות) וגם הסדרי אשראי, שכן העיסוק באשראי כרוך בניהול סיכונים - בין אם מדובר בחייב שהוא לווה גדול, בין אם מדובר בחייב שהוא עסק בינוני וקטן, ובין אם מדובר בחייב אחר, כגון משק בית.
בחינת ההפרשה לחובות מסופקים בספרי הבנקים מדגישה כי סיכוני אשראי קיימים לא רק בחובות המגזר העסקי אלא גם בחובות משקי הבית. בשנים 2010-2012 חמשת הבנקים הגדולים הפרישו כ- 3.2 מיליארדי ש"ח בממוצע כל שנה בגין הפסדי אשראי, המהווים כ- 0.4% מיתרת האשראי.
ראוי שבחינת איכות האשראי תעשה באופן כולל ותבחן על פני זמן - במבחן התוצאה, בשבע השנים האחרונות שיעור הפסדי האשראי במערכת הבנקאית עמד על כ-0.5% בממוצע, כאשר בשנות המשבר הפיננסי הגדול 2008-2009, שיעור זה הגיע לכ-0.7% בשנה. זאת לעומת שיעורי הפסד של למעלה מ-1% במערכות בנקאות במדינות מערביות - דבר המעיד על השמרנות היחסית של המערכת הבנקאית במתן אשראי.