תקציר
במחקר זה אנו בוחנים את תהליך ההתאמה (matching) בין בנקים לבין נוטלי אשראי עסקי גדולים שעוברים ממערכת יחסים עם בנק אחד (single-bank lending relationship) למערכת יחסים עם כמה בנקים (multiple-bank lending relationship). אנו משתמשים במסד נתונים ייחודי – הוא כולל את כל חשיפות האשראי הגדולות במערכת הבנקאית בישראל (כ-214,000 חשיפות) בין 2005 ל-2015 – ותחילה מזהים את ההשפעות החיצוניות של הגישה הרגולטורית המיקרו-יציבותית: אנו מוצאים בין היתר כי כאשר מטילים מגבלות רגולטוריות על חשיפות האשראי כדי להקטין את סיכון הריכוזיות של תיק האשראי בבנק הבודד, הדבר מאלץ את הלווים הגדולים לעבור מבנק מלווה אחד לכמה בנקים מלווים; תהליך זה מגדיל את הסיכון המערכתי הטמון בהדבקה (contagion) בערוץ הבלתי ישיר – ערוץ שנוצר עקב חשיפה של מוסדות פיננסיים (בנקים) לנכסים חופפים. בשלב הבא אנו בודקים את תהליך ההתאמה (matching) ומוצאים כי לווים גדולים נוטים ליצור מערכות יחסים חדשות עם בנקים גדולים ועם בנקים שיש להם היכרות מוקדמת עם פעילות הלווה – בזכות חשיפה קיימת לקבוצת לווים שהלווה נמנה עימה ו/ או בזכות חשיפה לענף פעילותו. זאת ועוד, הלווים נוטים ליצור מערכת יחסים חדשה עם בנקים שלתיק נכסיהם יש מתאם גבוה עם תיק הנכסים של הבנק המלווה המקורי; את התוצאה הזו אפשר לייחס לנטיית הבנקים להחזיק תיקי אשראי דומים על מנת ליהנות מהערבות המשתמעת הנובעת ממצב של "רבים מכדי ליפול" (too many to fail).