תקציר
העבודה בוחנת את השינויים בשכר הרופאים בבתי החולים בשנים 1974 עד 1990 , על רקע יחסי עבודה משובשים ברפואה הציבורית. מהעבודה נמצא כי, בשנות השבעים ועד לפרוץ שביתת הרופאים הגדולה ב-1983 חלה עלייה ניכרת בשכרם הריאלי ובשכרם בהשוואה למשלחי יד אקדמאיים אחרים. עליה זאת לוותה בגידול בפערי השכר בין רופאים בכירים לזוטרים. פערים כאלו משקפים בחלקם את המשקל המיוחד שיש לניסיון ולהשתלמות במשלח יד זה. ברם בישראל, שבה מרבית הרפואה ציבורית, כוחות ארגוניים ומוסדיים בעלי עוצמה רבה הגדילו פערים אלו; כך בבתי החולים המבנה ההירארכי קשיח ונמצאת צמרת רופאים צרה יחסית, בעלת סמכות מקצועית וניהולית רחבה והכנסה גבוהה.
בשל המבנה ההירארכי הקשיח נמנע אצל הרופאים קידום מהיר בדרגות כתחליף להעלאות שכר כלליות, כפי שהיה בדרוגים אחרים. במקום זאת נעשה שימוש רב במיוחד בתוספות שכר בגין כוננויות, תורנויות וכו' המוקצות במידה רבה על ידי המנהלים.
צרוף נסיבות אלו הפכו לקריטית את שאלת הסיכוי של רופא להגיע לצמרת ולזכות בתמורה גבוהה על שנות התמחות ארוכות בשכר נמוך יחסית לשעת עבודה. בסוף שנות השבעים נבלם הגידול המהיר של בתי החולים ולכן קטנו סיכויהם של הרופאים להגיע בעתיד לצמרת. על רקע פערי השכר מחד וחששות מחסימת הקידום מאידך מובנת יותר ההתדרדרות ביחסי העבודה, תביעות שכר חריגות והשביתה הגדולה ב-1983 שהונהגה על ידי רופאים צעירים. למרות השביתה לא עורער מעמדה המיוחד של צמרת הרופאים ופערי השכר שהצטמצמו לאחר השביתה שבו והתרחבו. פערים גדולים בשכר וסיכוי קטן יותר להשאר בבית החולים ולהגיע לצמרת ממשיכים להתסיס את יחסי העבודה עד היום.
במחקר מובאות המלצות להקטנת פערים בשכר לשעת עבודה בין רופאים בכירים לזוטרים, להתרת הפרקטיקה הפרטית גם לרופאים צעירים יותר, לרוטציה באיוש תפקידי הצמרת ולהגמשה של מבנה ההירארכיה בבתי החולים.