תקציר:
מענק העבודה בישראל מבוסס על הכנסות אישיות, בשונה מהתוכניות המקבילות בארצות הברית ובבריטניה, המספקות תוספת הכנסה למשפחות עובדות בעלות הכנסה נמוכה על פי ההכנסה המשפחתית המשולבת. באמצעות מערך גדול של נתוני פאנל מנהליים של דיווחים לרשות המסים, ובאמצעות הניסוי הטבעי שנוצר על ידי היישום ההדרגתי של התכנית בישראל, מצאנו כי היעדר התלות ההדדית בין ההטבות של בני זוג מצמצם את ההשפעות השליליות על התעסוקה שנמצאו אצל נשים נשואות בארה"ב ובריטניה. מצאנו שגידול של 100 ש"ח בסכום מענק העבודה החודשי מביא לירידה של 0.6 נקודת אחוז בהסתברות שאדם שזכאי למענק יפסיק לעבוד, ושעצם הזכאות למענק העבודה קשורה לירידה ממוצעת של 1–1.5 נקודות אחוז ביציאה מעבודה, כ-25-20 אחוזים משיעור היציאה מעבודה בקרב האוכלוסיות הרלוונטיות. כמו כן, מצאנו שקבלת מענק עבודה על ידי בן/בת הזוג אינה משפיעה באופן שלילי על התעסוקה של הפרט, למעט בקרב נשים חרדיות ואימהות צעירות (גילאי 23 עד 35) לתינוקות (גילאי 0–2) שאינן זכאיות למענק עבודה בעצמן. לבסוף, ההשפעה החיובית של מענק העבודה על התעסוקה נמצאה מובהקת בכל קבוצות האוכלוסיה, הן בקרב נשים והן בקרב גברים. ההשפעה הגדולה ביותר היא על צמצום היציאות מתעסוקה של גברים חרדים - אוכלוסייה המאופיינת בשיעורי תעסוקה נמוכים, והנמוכה ביותר על תעסוקת נשים חרדיות. ממצאי המחקר בנוגע להיעדר קשר בישראל בין זכאות בני הזוג למענק לבין התעסוקה מדגישים את חשיבות העיצוב של תכניות מענקי עבודה באופן שמאזן בין עידוד התעסוקה לבין מיקוד מדויק של ההוצאה החברתית לצמצום העוני.