תקציר:
ההשכלה התיכונית התרחבה בעשורים האחרונים באופן חסר תקדים, אך ישנן מעט עדויות בספרות הכלכלית על ההשפעה של נגישות גיאוגרפית לבתי ספר תיכוניים, במיוחד בקרב אוכלוסיות מוחלשות. במחקר הנוכחי, אני בוחן את השפעת הקמת בתי ספר תיכוניים חדשים באוכלוסייה הערבית בישראל ב-2 תקופות שונות: (1) בשנים 1995-1972 בקרב מדגם היסטורי של האוכלוסייה הערבית בצפון ובמרכז (2) בשנים 2014-2007 בקרב מדגם עדכני של האוכלוסייה הבדואית בנגב. בשתי האפיזודות הנ"ל אני מוצא כי הקמת בית ספר תיכון ביישוב העלה את ההסתברות לסיים 12 שנות לימוד ב-7-5 נקודות אחוז בקרב בני הנוער שהתגוררו ביישוב. השפעה זו הולכת וגוברת ככל שהיישוב היה מרוחק יותר מבתי ספר אחרים טרם הקמת התיכון המקומי. בקרב המדגם ההיסטורי של הערבים אני מוצא גם השפעות ארוכות טווח על השכלה על תיכונית, ועל תעסוקה והכנסות מעבודה של נשים. בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב, אני מוצא גם עלייה בשיעורי הבגרויות וירידה במספר התיקים הפליליים של בני נוער. ממצאים אלו מצביעים על כך שהחסם הגיאוגרפי להשכלה תיכונית הוא חשוב, במיוחד בקרב אוכלוסיות מוחלשות, ושפתיחת בתי ספר תיכוניים בקרב קהילות מרוחקות גיאוגרפית יכולה להועיל במגוון היבטים.