תקציר:
מאמר זה בוחן את קביעת הממונה על הגבלים עיסקיים מ-28 יוני 1993, שלפיה מערכת ההסכמים בין שלוש חברות הנפט הגדולות לבין המפעילים של כ-400 תחנות תידלוק בישראל שאינן בבעלותן או בחכירה ראשית שלהן ממינהל מקרקעי ישראל, היא בגדר הסדר כובל. אני מוצא שהחלטת הממונה על הגבלים עיסקיים מבוססת מבחינה כלכלית. זאת, מכיוון שהחוזים מרתיעים מתחרים חדשים מלהיכנס לענף (foreclosure) וגם מקילים על שיתוף פעולה אופקי (facilitate collusion). בכך, מסייעים החוזים להנצחת מעמדן של שלוש החברות כסיטונאים כמעט יחידים, דבר שמתבטא במחירים הגבוהים מאלו שהיו קיימים במצב תחרותי.