תקציר
מאמר זה בוחן את יעילותן של הטבות מס ליישובים בהשפעה על החלטות משקי בית לגבי מקום מגוריהם בישראל. באמצעות נתוני פאנל מנהליים על שכירים בישראל בשנים 2000 – 2019 ורפורמת מדיניות משנת 2016 שהרחיבה את הזכאות ל-321 יישובים נוספים – מהלך שהכפיל את מספר העובדים הזכאים – אני מעריכה את השפעת ההטבות על דפוסי ההגירה של משקי בית בעלי הכנסה בינונית-גבוהה, הן במונחי היקף המהגרים והן במונחי הרכבם. הרפורמה הגדילה באופן ניכר את זרמי ההגירה הנכנסת ליישובים שהפכו למוטבים, בעוד שזרמי ההגירה היוצאת לא פחתו. הטבות המס גם שינו את הרכב המהגרים, בכך שמשכו משקי בית בעלי הכנסה גבוהה יותר אך מרחק יישוב המוצא נותר דומה. ההשפעות היו שונות בין סוגי ישובים: יישובים יהודיים קטנים עם שיעורי הטבה נמוכים וישובים במחוזות הדרום ויהודה ושומרון נהנו מהשפעות חיוביות יותר, בעוד שביישובים גדולים וביישובים ערביים לא נרשמה השפעה מובהקת. לא נמצאו השפעות שליליות על יישובים סמוכים שלא קיבלו הטבות. הניתוח הפיסקלי מצביע על כך שהרחבת ההטבות גררה עלות גבוהה לכל תושב נטו נוסף, עלות שחולקה בין תושבים חדשים לוותיקים. הממצאים מצביעים על כך שבעוד שהמדיניות השיגה את מטרתה המוצהרת – משיכת משקי בית אמידים ליישובים המוטבים – יעילותה התקציבית מוגבלת, ויש מקום לשקול התערבויות ממוקדות יותר.
סיווג H24, R28, H31: JEL
מילות מפתח: מדיניות מבוססת-מקום; זיכוי מס הכנסה; מדיניות הגירה אזורית; בחירת מקום מגורים; תמריצים פיסקליים; הגירה כתוצאה ממיסוי.