החוב הממשלתי במחצית השנייה של שנות ה- 90
- יחס החוב הממשלתי לתוצר הגיע בתום המחצית הראשונה של שנת 2000 ל- 99
אחוזים, ירידה של 10 אחוזי תוצר משנת 1995.
- על אף הירידה ביחס החוב לתוצר, בשנים האחרונות הוא עדיין גבוה יחסית לרוב המדינות המפותחות (OECD) ומהתקרה של 60 אחוזי תוצר שנקבעה לגבי האיחוד המוניטרי האירופי (אמנת מאסטריכט).
- משקלו של החוב הלא-סחיר בסך החוב הממשלתי נותר בשיעור של כ- 35 אחוזים – כמעט ללא שינוי בחמש השנים האחרונות.
מהמחלקה המוניטרית בבנק ישראל נמסר, כי החוב הממשלתי הכולל (הפנימי והחיצוני) הגיע בתום המחצית הראשונה של שנת 2000 ל- 427 מיליארדי ש"ח, עלייה ריאלית של 1.1 אחוזים לעות סוף שנת 1999. עלייה זו הנה תוצאה של עלייה בשיעור דומה בחוב הפנימי – שהגיע ל- 311 מיליארדי ש"ח, ובחוב החיצוני – שהיגע ל- 115 מיליארדי ₪. במחצית הראשונה של השנה ירד יחס החוב לתור בשני אחוזים, והגיע ל- 99 אחוזים, הרמה הנמוכה ביותר מאז הירידה שהחלה בעקבות תכנית הייצוב. מסוף שנת 1995 ירד יחס זה ב- 10 אחוזי תוצר, ירידה עקבית לאורך השנים – למעט שנת 1998, בה נרשמה עלייה גדולה בחוב עקב התנודות בשער החליפין ובמדד המחירים לצרכן שאירעו במשק.
במחלקה המוניטרית מדגישים, כי יחס החוב לתוצר הינו אחד המדדים החשובים לבחינת יציבותו של משק בעיניי משקיעים זרים וככל שיחס זה יורד נתפס המשק כיציב יותר. כמו כן, התנאים המרכזיים שנקבעו בכללי מאסטריכט – הכללים הקובעים את התנאים להצטרפותם של משקים לאיחוד המוניטרי האירופי – הינו חוב שלא עולה על 60 אחוזי תוצר או תוואי ירידה ברור של החוב לקראת שיעור זה.
השוואה של יחס החוב לתוצר במדינות נבחרות מלמדת, כי על אף הירידה ביחס החוב לתוצר השנה, הוא עדיין גבוה יחסית לממוצע של המדינות המפותחות (מדינות ה- OECD) שעומד על 70 אחוז.
במחלקה המוניטרית מסבירים, כי חוב ממשלתי כה גדול – כמו זה שבישראל – כרוך בתשלומי ריבית שנתיים בסדר גודל של 5 אחוזי תוצר, שהם מעל 20 מיליארד ש"ח. זאת ועוד, תשלומי הריבית על החוב הממשלתי, הנרשמים כהוצאה תקציבית, מחושבים בישראל באופן שונה מזה המקובל בעולם, ולפיכך מוטים כלפי מטה יחסית למקובל שם. כידוע, בעוד שבעולם נהוג לכלול את תשלומי הריבית הנומינליים על החוב, בישראל נכללים בהגדרת תשלומי הריבית על החוב המקומי רק התשלומים הריאליים (בניכוי עליית מדד המחירים לצרכן), ואילו הפרדי ההצמדה מצורפים ליתרת הקרן של החוב – וכך אינם נרשמים כהוצאה תקציבית. עיוות זה מקטין את הוצאות הממשלה הנרשמות בתקציב, ומטה כלפי מטה את הגירעון הממשלתי – יחסית להגדרה המקובלת בעולם. על פי ההגדרה המקובלת בעולם היווה משקל הריבית בארץ במחצית הראשונה של שנת 2000 6.4 אחוזי תוצר, שיעור הגבוה משמעותית מהממוצע במדינות ה- OECD שעמד על 2.9 אחוזים. הוצאה זו מצמצת את יכולתה של הממשלה להקדיש מקורות להשקעה בתשתיות ולמתן מענה למצוקות החברתיות של המשק. רק הקפדה על צמצום הגירעון הממשלתי יחסית לתוצר לאורך זמן תביא לצמצום חוב הממשלה, לירידה יחסית בתשלומי הריבית השוטפים על חוק זה, ולשחרור מקורות למימון הוצאות חיוניות אחרות.
עוד נמסר, כי החוב הפנימי בישראל מהווה 73 אחוזים מהחוב הכולל והיתר הוא חוב חיצוני, כלומר חוב לתושבי חוץ. הרכב זה לא השתנה באופן מהותי משנת 1995. החזקותיהם של תושבי חוץ באיגרות חוב ממשלתיות המופקות בארץ מזעריות – 0.8 מיליארדי ש"ח ביוני 2000 – ומשקלן בסך החוב נותר זניח – 0.2 אחוזים – משנת 1995. זאת, בניגוד למצב בקרב ארצות מפותחות, בהן חלק גדול יותר של החוב המונפק בשווקים המקומיים מוחזק על ידי תושבי חוץ, תושבי חוץ משקיעים, איפא, באג"ח של ממשלת ישראל, אולם באלו המונפקות בחו"ל.
בעוד ש- 59  אחוזים מהחוב הכולל צמוד מדד – סחיר ולא סחיר, ו- 32 אחוזים מהחוב הוא במט"ח – נקוב וצמוד לו, רק 9 אחוזים מהחוב הממשלתי הכולל אינו צמוד. משקל זה של החלק הלא-צמוד בסך החוב כמעט ולא גדל משנת 1996, לאחר שב- 1995 הונפקה ראשונה אגרת חוב לא-צמודה הנושאת ריבית קבועה מסוג "שחר". זאת, על אף שמרבית גיוס ההון הממשלתי המקומי הסחיר בשנת 2000, וכמחציתו בשנים 95-99, נעשה על ידי גיוס הון לא צמוד. מצב זה נובע מכך שגיוס ההון הלא-סחיר – המהווה כרבע מגיוס ההון כולו – צמוד למדד, והגמישות לגבי ניהולו קטנה בגין ההתחייבויות הקיימות כלפי קרנות הפנסיה וחברות הביטוח. זאת, בנוסף להון שהממשלה מגייסת בשווקים הבין-לאומיים, שהוא במט"ח. סיבה נוספת היא האופק הקצר יחסית של החוב הלא-צמוד. כך, רוב גיוס ההון הלא-צמוד מהווה למעשה מיחזור של אגרות החוב הלא-צמודות שהגיעו לפדיון. במחלקה המוניטרית מציינים, כי עם התבססות שיעורי אינפלציה נמוכים, טבעי שחלקו של החוב הלא-צמוד יגדל על חשבון חלקו של החוב הצמוד, ודבר זה יתאפשר רק אם התקופה לפדיון של איגרות החוב הלא-צמודות תתארך. במדינות עם שיעורי אינפלציה נמוכים ובשווקים הבין-לאומיים רובו הגדול של החוב הפנימי אינו צמוד.
עוד מציינים במחלקה המוניטרית, כי משקל הרכיב הלא-סחיר בסך החוב הממשלתי נשאר למעשה אל שינוי של בחמש השנים האחרונות, והוא עומד ביוני 2000 על 35 אחוזים. מקורה של יציבות זו נעוץ בעובדה כי בהסדרים הקיימים אין באפשרותה של הממשלה להשפיע על הגדלת חלקו של החוב הפנימי הסחיר. זאת, בשל הסדרים, לפיהם מחויבת הממשלה להנפיק אגרות חוב מיועדות לקרנות הפנסיה ולתוכניות הביטוח.
הסדרים אלו, אשר יימשכו כל עוד לא תהייה התקדמות ברפורמה בפנסיה, מונעים מהממשלה את העמקת היכולת להמשיך ולהקטין את החלק הלא-סחיר בחוב הכולל. בעייתיות זו מונעת מהממשלה את העמקת שוק איגרות החוב הסחירות, המשמש בסיס לתמחור תכניות החיסכון והאשראי לכל הטווחים, ובכך פוגעת ביעילותו. תופעה זו תחריף עם הקטנת הגירעון הממשלתי, הירידה היחסית במשקלן של קופות הגמל במסגרת החיסכון לטווח ארוך, והמעבר מפנסיה תקציבית לצוברת.
 
 
 
 

​