24.11.2004
 
דברי פתיחה של נגיד בנק ישראל, דוד קליין ברב-שיח על ספר היובל העוסק ב"חמישים שנות חתירה לשליטה מוניטרית" של בנק ישראל, מאת פרופ' לויתן ופרופ' ברקאי
 
כדי לציין את יובל ה- 50 של בנק ישראל תיכננו מספר אירועים. פירסום הספר על ההסטוריה המוניטרית של המשק הישראלי הוא אחד מהם. עם זאת, שלא כמו אירועים אחרים צריך היה להתחיל בהכנות, כדי להגיע לתאריך במועד – שהוא נובמ' 2004, מספר שנים קודם לכן. הנחת אבן הפינה נעשתה בשיחה שהיתה לי עם פרופ' ניסן לויתן לפני ארבע שנים, על מה שהיה באותה עת רק רעיון. כאשר ניסן הסכים להתמודד עם האתגר, ידעתי שהעניין מופקד בידיים נאמנות, מה גם שהוא גייס לעזרתו את פרופ' חיים ברקאי. אם הם ירצו, ודאי יוכלו להוסיף פרטים על מהלך העבודה. העובדה כי הספר יוצא לאור רק השבוע מעידה שההתחלה לפני 4 שנים לא היתה מוקדמת מדי.
כדי לתרום לשיחה על הספר הבוקר, אני מבקש בדברי הפתיחה לחזור לנושא אשר, להערכתי, עדיין לא נחקר בהקשרו המלא. מדובר בצורך אשר עמד בפנינו, מקבלי ההחלטות בבנק ישראל, ליצור סביבת עבודה בה ניהול המדיניות המוניטרית יוכל להיעשות ללא מיגבלות. בתיקון לחוק בנק ישראל, אשר הוצע על ידינו בראשית שנה זו, הגדרנו זאת כעצמאות בהפעלת כלי המדיניות. מדובר בדבר מובן מאליו במרבית המדינות בעולם. לא כך היה אצלנו, כאשר יצאנו לדרך במחצית השנייה של שנות ה- 80'. הסרת המיגבלות על הפעלת הכלים היא תנאי הכרחי לאמינות הבנק המרכזי, ואמינות מאפשרת את השגת מטרות המדיניות בריביות נמוכות יותר לאורך זמן. זאת ועוד; הסרת המיגבלות משמעותה, בין השאר, פיתוח השווקים הפיננסיים בעיקר שוקי איגרות החוב לטווח קצר וארוך, ושוק מטבע חוץ. שווקים פיננסיים מפותחים, לבד מחשיבותם לתהליך הצמיחה, מאפשרים לבנק ישראל להשיג את מטרות המדיניות תוך תנודות קטנות יותר בריבית.
כלומר: תוך כדי ניהול המדיניות, אשר העבירה אותנו מאינפלציה דו-ספרתית, לאחר תוכנית הייצוב ב- 1985, ליציבות מחירים החל מסוף שנות ה- 90', היה עלינו לעשות פעולות ניקוי-בינוי. לנקות את השטח ממכשולים לניהול המדיניות שהיו פזורים בו בשפע, ולבנות מכשירי מדיניות ותהליכי עבודה מותאמים לתקופה החדשה. זה הנושא אשר, לעניות דעתי, טרם זכה להתייחסות נאותה ע"י המחקר.
מהן המיגבלות אשר בהסרתן מדובר:
החלפת יעד אינפלציה שנתי ביעד יציבות מחירים רב-שנתי. בתחום הזה הגענו לסוף הדרך באוגוסט 2000, כאשר הממשלה אישרה את הצעת שר האוצר, אשר הובאה לאחר תיאום עם הנגיד, להגדיר יעד יציבות מחירים, 1%-3%, שניכנס לתוקפו בשנת 2003. 1.
ביטול הפיקוח על מטבע חוץ, בתוקף מדצמבר 2002. סיכום על כך הושג בין הנגיד לבין ראש הממשלה בדצמבר 2001. גם כאן מדובר בסוף תהליך אשר החל במחצית השנייה של שנות ה- 80'. 2.
הגמשת מישטר שער החליפין במגמה לעבור לשער חליפין נייד, הנקבע בשוק ללא התערבות בנק ישראל. לתהליך זה היו מספר שלבים, כאשר האחרון שבהם סוכם בין ראש הממשלה לבין הנגיד בדצמבר 2001. רצועת הניוד הפכה לוירטואלית ועם השינוי בדצמבר 2001 חדלה סופית להיות אפקטיבית. לאורך כל הדרך, מדצמבר 1988 ועד דצמבר 2001, ניצלנו כל דלת שנפתחה בפנינו כדי לשחוק עוד קצת את הרצועה. בכך נמלטנו מגורלם של משקים אחרים אשר הצליחו להיחלץ ממישטר שער חליפין קבוע, כמו זה אותו הורישה לנו תוכנית הייצוב של 1985, רק לאחר משבר עמוק במשק. 3.
החלפת פקדונות הבנקים הבלתי סחירים בבנק ישראל במק"מ הנסחר בשוק, כמכשיר עזר לניהול המדיניות המוניטרית. גם השלב האחרון בתהליך זה בוצע בדצמבר 2001, בסיכום בין ראש הממשלה לבין הנגיד, לפיו בוטלה סופית תיקרת המק"מ. 4.
ולבסוף, תהליך המיסחור של החוב הממשלתי, שהתבטא בעיקר בהחלפת איגרות חוב ממשלתיות בלתי סחירות באגרות חוב סחירות. מעורבות בנק ישראל בנושא זה התבטאה בתמיכה מתמשכת ובהסברת חיוניות המהלך אין ספור פעמים, בממשלה, בכנסת, ובציבור. השלב האחרון, לפי שעה, בתהליך זה החל עם הרפורמה בקרנות הפנסיה עליה החליטה הממשלה ב- 2003. 5.
כל המהלכים האלה חייבו הסכמה של שר האוצר וראש הממשלה, וזו לא ניתנה תמיד בעיתוי ובקצב שהוצעו ע"י בנק ישראל, וכאשר ניתנה – הוצמד לה, לעיתים, תג מחיר. והמחיר, למי שלא יודע, היה הפחתת ריבית בעיתוי, ובשיעור, שלא נגזרו מצרכי המדיניות המוניטרית באותה עת. בכל אחד מציוני הדרך האלה, אשר היו פזורים לאורך שנות ה- 90', היינו צריכים לנהל מו"מ, ולהחליט, אם בכלל, וכמה, אנחנו מוכנים "לשלם" תמורת השינוי המיבני אותו ביקשנו. מדובר בשיטה אשר לא בדיוק מקובלת במדינות המפותחות, ובעיקר בארה"ב, מהן אנחנו שואבים את המודלים אשר משמשים אותנו במחקרים מונטריים. לא מיותר להעיר כאן כי, מאחר והשגנו את כל הדרוש לנו באופן מעשי כדי לנהל מדיניות מוניטרית תקינה, הצורך ב"עיסקות חבילה" חלף מן העולם החל משנת 2003. גם זה ציון דרך. נותר עתה לקבע מציאות זו בתיקון הנדרש לחוק בנק ישראל.
מי שחוקר, איפוא, את ההסטוריה של המדיניות המוניטרית בתקופה שלאחר תוכנית הייצוב, ימצא לעיתים אי רציפות, או "זיג זג" בלשון העם, בניהול המדיניות. החוקר, כאשר הוא נתקל בכך, צריך לשאול את עצמו, ויש ראיות גלויות עליהן הוא יכל להישען, האם מדובר בשיקול דעת שגוי בניהול המדיניות המוניטרית, או באחת מאותן אפיזודות בהן בנק ישראל היה מוכן לסטות לזמן קצר ממסלול הניהול השיגרתי של המדיניות המוניטרית, כדי להשיג שינויים מיבניים הדרושים כדי לייעל את ניהול המדיניות המוניטרית לטווח ארוך. וכבר ציינתי כי ייעול המדיניות פירושו השגת מטרות המדיניות בשערי ריבית קרובים ככל האפשר לאלה המקובלים בעולם ותוך תנודות קטנות יותר בריבית בתגובה למצבים משתנים. ראוי להדגיש כי יצירת תנאים אלה היא זו המאפשרת למדיניות המוניטרית לתמוך בצמיחה, תוך כדי שמירה על יציבות מחירים. כל עוד תנאים אלה נשמרים, ומכאן החשיבות הגדולה של התיקון שהצענו לחוק בנק ישראל, יתברר יותר ויותר, עד כמה עקר הוא הויכוח: מה חשוב ממה? צמיחה או יציבות מחירים. יסתבר כי שני אלה לא רק שאינם סותרים זה את זה, אלא מחזקים האחד את זולתו.