מחקר חדש בבנק ישראל: "דיסאינפלציה ויחס
ההקרבה-מדינות מפותחות מול מדינות מתעוררות[1]"
ההקרבה-מדינות מפותחות מול מדינות מתעוררות[1]"
*הקשר בין מדיניות ריבית מרסנת להאטה בצמיחה בישראל, בדומה למשקים מתעוררים, נמצא חלש, יחסית לזה הקיים במשקים המפותחים.
* במשקים המפותחים בהם נמצא קשר כזה, הוא היה יותר נמוך ככל שהורדת האינפלציה מהירה יותר.
* במשקים מתעוררים – ובכללם, ישראל – לא ניתן לייחס למדיניות הריבית את מלוא השינוי בתוצר, בתקופת הורדת האינפלציה, יחסית לפוטנציאל שלו.
* במשקים המפותחים בהם נמצא קשר כזה, הוא היה יותר נמוך ככל שהורדת האינפלציה מהירה יותר.
* במשקים מתעוררים – ובכללם, ישראל – לא ניתן לייחס למדיניות הריבית את מלוא השינוי בתוצר, בתקופת הורדת האינפלציה, יחסית לפוטנציאל שלו.
הקשר בין מדיניות ריבית מרסנת, שמטרתה הפחתת אינפלציה, לבין האטה בקצב הצמיחה יחסית לפוטנציאל שלו, חזק יורת במשקים המפוחים בהשוואה למשקים המתעוררים – ביניהם, ישראל. כך עולה מעבודתם של עקיבא אופנבכר, המשנה לראש המחלקה המוניטרית בבנק ישראל, וסימי ברק, כלכלנית במחלקה זו.
במחקר זה נמדדת העלות בטווח הקצר של מדיניות ריבית מרסנת במשקים המתעוררים בהשוואה למשקים המפותחים. ממנו עולה, כי בעוד שבמשקים המפותחים מלווה מדיניות ריבית מרסנת באובדן תוצר במידה משמעותית וברורה, קשר כזה לא נמצא במשקים המתעוררים.
על פי התיאוריה הכלכלית, מדיניות ריבית מצמצמת מקטינה את הביקוש במשק למוצרים ושירותים. כך גידול התוצר בפועל נמוך מהפוטנציאל שלו – המכונה אובדן התוצר – וזה תורם לירידת האינפלציה. אובדן התוצר הוא העלות בטווח הקצר הנובעת מהורדת האינפלציה. עלות זו עומדת מול התועלת ארוכת הטווח הנובעת מהפחתת האינפלציה – בעיקר, משום שזהו תנאי הכרחי לצמיחה בת קיימא.
מדד פשוט יחסית לתופעה זו הוא יחס ההקרבה (Sacrifice Ratio), שהוא היחס בין אובדן התוצר המצטבר לבין השינוי באינפלציה בתקופת הורדתה. המחקר הנוכחי מבוסס על שיטה אמפירית שפיתח Laurence Ball למדידת יחס ההקרבה. שיטה זו מזהה תקופות של הורדת אינפלציה ומייחסת לכך את מלוא אובדן התוצר.
פשטותה של השיטה בכך שהיא אינה מבודדת, כפי שראוי היה לעשות, את השפעת מדיניות הריבית משאר הגורמים הקובעים את התוצר (כגון הגירה, רפורמות מבניות, שינויים במחירי סחורות ועוד). במחקר זה נבחנו על פי שיטה זו משקים מפותחים, כגון ארה"ב, בריטניה, גרמניה, צרפת ועוד; ומשקים מתעוררים, ביניהם ישראל, צ'ילה, יפן, קוריאה ועוד.
פשטותה של השיטה בכך שהיא אינה מבודדת, כפי שראוי היה לעשות, את השפעת מדיניות הריבית משאר הגורמים הקובעים את התוצר (כגון הגירה, רפורמות מבניות, שינויים במחירי סחורות ועוד). במחקר זה נבחנו על פי שיטה זו משקים מפותחים, כגון ארה"ב, בריטניה, גרמניה, צרפת ועוד; ומשקים מתעוררים, ביניהם ישראל, צ'ילה, יפן, קוריאה ועוד.
מתוצאות המחקר עולה, כי במשקים המפותחים יחס ההקרבה הממוצע בכל אחד מהם חיובי, כצפוי. כלומר, מדיניות ריבית מצמצמת להורדת אינפלציה מלווה באובדן תוצר מסוים יחסית לפוטנציאל. בנוסף, במשקים אלו אובדן התוצר נמוך יותר ככל שהורדת האינפלציה מהירה יותר.
עוד עולה מגישה מחקרית זו, כי עבור למעלה ממחצית המשקים המתעוררים – וביניהם, ישראל – יחס ההקרבה שלילי. כלומר, במשקים אלו מלווה מדיניות ריבית מצמצמת להורדת אינפלציה בתוספת תוצר יחסית לפוטנציאל. בנוסף במשקים המתעוררים, בניגוד למשקים המפותחים, נמצא כי אין קשר בין יחס ההקרבה ומהירות הורדת האינפלציה.
ראוי לציין, כי לגבי ישראל, המחקר מזהה שלוש תקופות של הורדת אינפלציה: 1975 עד 1977, 1984 עד 1990, 1995 עד 1999. בכל אחת משלוש תקופות אלו התנהלה מדיניות ריבית מרסנת ונמצא, כאמור, כי בכל אחת מהן ירידת האינפלציה לוותה בתוספת תוצר בממוצע, מעל הפוטנציאל שלו.
מחברי המחקר מסיקים על סמך תוצאות אלו, כי במשקים מתעוררים – ובכללם, ישראל – לא ניתן לייחס למדיניות הריבית את מלוא השינוי בתוצר שחל במקביל, יחסית לפוטנציאל שלו, בתקופת הורדת האינפלציה. זאת, כאמור, משום ששיטתו של Ball, עליה מתבסס המחקר, אינה מבחינה, לגבי המשקים המתעוררים, בין השפעת הריבית על התפתחות התוצר, ובין גורמים משמעותיים אחרים המשפיעים עליו, כגון: הגירה, רפורמות מבניות, שינויים במחירי סחורות ועוד.